הואלס האחרון: רגיש, אבל גם רגשי וצומי

סיפור מוזר, מה שקרה עם הסרט הזה. לפני כמעט שנה, בפסטיבל טורונטו 2011, נחשף הסרט הזה לראשונה. הציפיות היו גדולות. הבמאית, שרה פולי, שהיא גם שחקנית מוערכת (בצדק), יצרה בשנת 2006 סרט יפהפה ומרגש שנקרא "הרחק ממנה". הסרט ההוא זכה להערכה רבה ומוצדקת, ואפילו הביא מועמדות לאוסקר לשחקנית הראשית שבו (ג'ולי כריסטי. היא גם היתה הפייבוריטית לזכות, אבל בסוף הפסל נחטף מידה ע"י מריון קוטיאר על תפקידה כאדית פיאף ב"חיים בורוד"). לכן מובן מאליו שסרט חדש של שרה פולי מאוד סיקרן. אבל התגובות היו מעורבות, וזכרו של הסרט הזה עומעם. כשהגיע זמנם של טקסי האקדמיות הקנדיות, הסרט הזה כמעט ולא היה מועמד לשום דבר. אבל עכשיו הסרט יוצא להקרנות מסחריות ברחבי העולם, והתגובות דווקא חמימות למדי. והנה הוא גם מגיע לישראל. ורק אחרי שראיתי אותו אני יכול לומר שאני מבין את התגובות המעורבות לגביו. מצד אחד, קשה להתנגד ליופי ולעדינות של הסרט הזה. מצד שני, הוא יפה מדי, מתפנק מדי, מלוקק למדי אפילו. אני יצאתי מההקרנה מאוד מסויג ממנו.

אישה פוגשת גבר שדי מעצבן אותה. אח"כ היא עולה על טיסה הביתה. הגבר ההוא מתיישב על ידה. מתברר שהוא דווקא לא כל כך מעצבן, ואפילו נחמד למדי. הם נוחתים. היא לוקחת מונית הביתה, ומתברר שהוא השכן החדש שלה. אבל היא נשואה, ולא יכולה לפתח קשר איתו. ובכל זאת היא נמשכת אליו. וזהו כל הסרט – המשיכה שלה אליו, למרות שהיא נשואה. נשמע כמו דרמה טובה, ובמידה מסוימת, זה באמת ככה. שרה פולי מפגינה רגישות גבוהה בתיאור חיי הנישואים. השיחות שלהם, השגרה, והאהבה הפשוטה של שני אנשים פשוטים – הכל עובר את המסך בצורה יפהפיה.

אבל

משהו שם בכל זאת לא עובד. יש בעיה. יש משאב יקר שנקרא זמן. ובחיינו אנחנו לא תמיד יודעים לנצל אותו עד תומו. הרבה דברים שאנחנו רוצים אנחנו לא מספיקים. כי יש לנו עבודה. כי יש לנו התחייבויות קודמות כלפי כל מיני אנשים אחרים. כי יש רק 24 שעות ביממה. וכאן? הגבר (סת' רוגן, בהופעה רגועה וכובשת) כותב ספרי בישול למחייתו. הוא מבלה את רוב זמנו בבית, מבשל, ובעצם מנסה מתכונים לספר הבא שלו. והיא – לא ברור מה היא. בסצינה הראשונה בסרט נדמה שהיא עובדת בעבור איזשהו מוזיאון הסטורי. וזהו. לא מדברים על זה כל הסרט. היא כאילו חיה מהאויר. כתוצאה מכך, היא מצטיירת כדמות תלותית, ואפילו אינפנטילית. היא כל הזמן רוצה אהבה. יש רגעים שבעלה נענה לה בשמחה, ומחזיר לה אהבה, ויש רגעים שהוא אומר לה – לא מתאים עכשיו. אני עייף. או: אני בדיוק מבשל עכשיו. תזהרי, זה חם. ולא ממש ברור מה קורה עם האשה. הוא לפעמים עסוק. היא אף פעם לא עסוקה.

הוא אוהב אותה והיא אותו. זה נחמד. זה נחמד. זה נחמד. אבל האמת היא ש…

אולי הבחירה של שרה פולי באשה כגיבורה של הסרט הזה היתה שגויה. בסרטה הקודם, הגבר הקריב את אהבתו לאשתו על מזבח. הוא נתן לאשתו החולה באלצהיימר לבלות את ימיה האחרונים בחברת גבר אחר, שהרי היא לא הכירה אותו יותר. הוא עשה מעשה אצילי. שם הסרט הזה (במקור), "קחי את הואלס הזה", מרמז על הקרבה דומה מהצד הגברי. אבל שרה פולי בוחרת ללכת עם הגיבורה הנשית. אז כן, ההתלבטות של האישה עם בחירה בין שני גברים אוהבים  ועם בעיית מוסר נוגעת ללב, אבל מכיוון שיש כאן פגם בעצם הצגת הדמות, ועוד פגם בבניית העולם שמסביב, משהו בסיפור עצמו לא ממש מצטרף ליצירה אחת שלמה. לא ממש נוגע. לא באמת מרגש.

אני גם רוצה להסכים עם אורון שמיר בעניין השיר הספציפי שנתן את שמו לסרט. השיר של לאונרד כהן מלווה סצינת אהבה. הסצינה הזו מצולמת בסיבוביות מסחררת חושים שהזכירה לי את קלטות הדרכת הטנטרה משנות ה-90. אלו שניסו להכניס את ה-3D לוידאו. משהו מלוקק, מזויף, לא אותנטי, ודי מיותר. והאמת היא שלכל אורך הסרט הצילום יפה עד בחילה לפעמים: ים, שקיעה, השמש המסנוורת, הכל כל כך קלישאתי. שרה פולי לוקחת לא פעם פאוזות כדי לשוות לסרט אפקט מהורהר. המוסיקה נוגה. הצילומים יפים. הכל כאילו יושב במקום. הבעיה היא שאחרי פעמיים-שלוש זה כבר הרגיש לי יותר כמניירה מאשר הדבר האמיתי. וצודק אורון – בסצינה שבה מנוגן השיר של לאונרד כהן, זה כבר מגיע לשיא של טעם רע. (ואגב – מי שאוזנו חדה יזהה שיר נוסף של לאונרד כהן בפס הקול. "שעת סגירה" מנוגן באחת הסצינות בסרט, אם כי בגרסת כיסוי, ולא בגרסה המקורית. יש לה טעם טוב במוסיקה, לשרה פולי. היא רק לא תמיד משתמשת בה בחוכמה).

וצריך לומר גם שבעניין ליהוק שרה פולי הבריקה מצד אחד עם שרה סילברמן (בתפקיד קטן ויפה) ועם סת' רוגן, אבל בתפקיד הראשי היא פספסה לטעמי, עם מישל וויליאמס. אני מאוד מסמפט את השחקנית הזו. היא ריגשה אותי לא פעם (למשל, ב"הר ברוקבק". למשל, ב"וונדי ולוסי". למשל למשל ב"השבוע שלי עם מרילין"). אבל כאן היא מלוהקת לפי טייפ-קאסט. וזה יותר מדי יושב בנוסחה. וזה פוגע באמינות. כמה אפשר להסתכל בעיני הכלבלב העצובות של וויליאמס? ראינו את זה בכמה סרטים. כאן זה כבר פעם אחת יותר מדי.

שנה עברה מאז שהסרט הזה נחשף לראשונה. מאז הספיקה פולי לעשות עוד סרט אחד (דוקומנטרי) שיחשף בקרוב בפסטיבל טורונטו המתרחש עלינו או-טו-טו. בינתיים סרטה הקודם עלה להקרנות מסחריות אצלנו. לא שזה סרט רע, ובכלל, זה מרענן למצוא סרט קצת יותר איכותי בים השעמום הקולנועי הקיצי, אבל זה סרט לא מספיק טוב בשביל להיות איכותי באמת.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

About these ads

מחשבה אחת על “הואלס האחרון: רגיש, אבל גם רגשי וצומי

  1. צפיתי בסרט הערב… ואני מסכימה עם הנאמר. …. כולם לבושים היטב משחקים היטב מצטלמים ולא מגיעים לשום מקום. בתיה מ.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s