חלודה ועצם: סרט פיסי

נתחיל מהשורה התחתונה: מבין כל מבחר הסרטים שעומדים לרשות צרכני הקולנוע בישראל היום, "חלודה ועצם" הוא מהאיכותיים והמעניינים שיש כרגע, והוא מספק כשעתיים של דרמה אפקטיבית, מרגשת, וגם אינטלגנטית.

וזה לא שאין לי תלונות לבמאי. וזה לא שאין לי השגות כלפי הסרט הזה (ואני עוד אדבר על זה). אבל הסך הכל הכללי מתגבש לכדי סרט שמאוד כדאי לראות.

ז'אק אודיאר הוא מסוג הבמאים שאפשר לסמוך עליהם. הוא לא עושה הרבה סרטים, אבל כמעט כולם הופצו בישראל.למעשה, מאז שנת 1996, "חלודה ועצם" הוא הסרט החמישי שאודיאר מביים, והוא הסרט החמישי שמופץ כאן בישראל. כל הסרטים שלו זכו להילולי הביקורת, וגם להצלחה קופתית ניכרת. הוא מסוג הבמאים שאתה יודע שיספק לך סרט שוטף, זורם ללא הפרעה, הצגות משחק יוצאות דופן באיכותן, סיפורים מעניינים וסוחפים – בקיצור: גם סרטי איכות, וגם בידור עשוי היטב. אבל הוא כל הזמן עובר ליד. הוא כל הזמן מייצר סרטים שהמבקרים מאוד אוהבים גם בגלל שהם עשויים טוב מאוד, אבל גם בגלל שהם כמעט יצירות מופת. כמעט. עוד סרט אחד. עוד מעט הוא יביא אותה בסרט באמת גדול. והעוד מעט הזה לא מגיע אף פעם. זה כבר היה מאוד קרוב בסרטו הקודם, "נביא", דרמת בית סוהר עם מסר מעט שקוף בדבר השתלטות האיסלאם על אירופה, אבל עם דרמה עצומת רגשות. "נביא" היה סרט שבאמת קירב את אודיאר אל אותה יצירת מופת. והוא אפילו היה קרוב לאוסקר. ולכן נדמה ש"חלודה ועצם" הוא אולי צעד אחורה. התגובות שהסרט הזה עורר בפסטיבל קאן של השנה שעברה היו מעורבות. להערכתי, זה לא בגלל שהסרט לא טוב. גם כאן, ז'אק אודיאר לגמרי בפורמה. אבל גם כאן, כמו באותו "נביא", יש לאודיאר מניירות שהוא לא מצליח להיפטר מהן. כמה חסרונות קטנים שמאפילים על התוצאה הסופית. ולמרות שהאפקט הכללי מרשים לגמרי, זו אולי האכזבה שאודיאר לא סיפק את יצירת המופת שכולם רוצים לראת – זו אולי היתה הנימה המאוכזבת שגרמה לתגובה המעורבת. אבל צריך לומר ביושר: הבו לי עוד מיצירות המופת הפגומות האלו. הן שוות הרבה יותר מהרבה סרטי זבל שמציפים את המסכים שלנו.

למעשה במהלך הצפייה בסרט חשבתי כל הזמן מה היה קורה אם דארן ארונופסקי היה מביים את הסרט הזה. ארונופסקי עסק בשני סרטיו האחרונים באספקטים שונים של גוף. ב"מתאבק" הוא עסק בגוף האדם שמתפרק (הגוף של המתאבק שקורס ממחלה, וגוף החשפנית המזדקן), וב"ברבור שחור" המופתי הוא עסק בגוף כפורטל לנפש מטורפת. בשני הסרטים ארונופסקי התייחס בברוטליות לגוף (מיקי רורק, בין היתר, הצמיד אקדח סיכות לגופו וירה, ונטלי פורטמן שלפה ציפורניים מרגלה. בין היתר). הגישה של ז'אק אודיאר לאותו נושא היא אחרת (הנה רעיון: בוא נראה את ארונופסקי עושה רימייק ל"חלודה ועצם". זה יראה אחרת לגמרי).  "חלודה ועצם" גם הוא סרט שעוסק בדימויי גוף. עצם היא הבסיס הרעוע עליו מונח העור. חלודה היא התוצאה של המפגש של מים עם ה"גוף" של גיבורת הסרט – פרוטזת הרגל המלאכותית שהיא לובשת אחרי שנעשתה נכה בתאונה. ושני האנשים האלו – עצמות הגבר שנפגעות מהעיסוק הפיסי שלו באלימות, וחלודת האישה שלומדת לחיות עם נכותה – שני האנשים האלו פוצחים בקשר שהם עושים כל מאמץ לא לראות בו אהבה נפשית. בשבילם זה קשר פיסי. אפילו חברי. ידידותי. גם יזיזותי. אבל ממש לא אהבה. והסיפור על שני האנשים האלו מרגש דווקא בגלל ההדחקה הזו.

חלודה ועצם. הוא.

חלודה ועצם. הוא.

אבל גם בגלל הדרך שבה הוא מסופר. ראשית, הבימוי. אודיאר מפתיע כאן בבימוי מאוד לואו-קי. מאוד מאופק. כאילו שהוא נמנע נבכוח מללחוץ על כפתורי הרגש. ועדיין, כשצריך, הוא יודע לעשות גם את זה. הפתיעה אותי במיוחד הגישה של אודיאר לכמה רגעי מפתח בסיפור. התאונה, הרגע המכונן של הסיפור הזה, התאונה הגרנדיוזית הזו מבוימת כאילו לא קרה כלום. אין כאן הכנה דרמטית ואז התפוצצות אקסטראואנזית של קולנוע מרשים (תחשבו, נגיד, על הצונאמי ב"מכאן והלאה" של קלינט איסטווד. אין כאן את הדגשת האירוע). גם בסוף הסרט, באירוע קריטי שמערב את הגיבור הגברי של הסרט ואת בנו הקטן – גם שם האירוע הזה מבוים בשקט, ללא הדגשה דרמטית. זו בחירה מודעת של במאי לא ללחוץ על הרגש. ודווקא בגלל הבחירה הזו, הסרט מאוד מרגש. כי יש כאן גם בחירה באיסטרטגיית בימוי שמדריכה שחקנים בחוכמה. מריון קוטיאר מגישה כאן את ההופעה הטובה בקריירה המפוארת (ועדיין הקצרה) שלה. ומתיאס שונהארטס הבלגי הוא תגלית מרגשת. אבל שניהם כל כך מרשימים דווקא בגלל שהם יומיומיים כל כך. יש מעט מאוד צרחות ובכי. אבל יש דיאלוגים שכתובים בצורה מאוד אמינה, ומוגשים על ידי השחקנים באינטונציה רגועה ופשוטה, כזו שאני יכול להאמין לה. ובגלל שהסרט הזה הרגיש לי מאוד ריאליסטי, מאוד הגיוני ואמיתי, דבר שנגרם בגלל הבימוי הרגוע והבטוח בעצמו, והמשחק הפשוט אך מרשים של השחקנים – בגלל כל אלו הסרט הזה עבד עלי מאוד חזק. אודיאר גם מוסיף עבודה מרשימה של עריכה. הוא מספר סיפור של שתי דמויות שנפגשות ונפרדות כמה פעמים במהלך הסיפור. והוא יודע לשמור על קצב סיפור מדוד, וגם יודע איך ומתי לזגזג בין סיפוריהם של שני האנשים האלו, לעיתים ביחד ולרגעים לחוד.

אבל צריך גם לומר שאודיאר איבד אותי לרגעים (מעטים) בסרט הזה. ב"נביא" הוא בחר במהלך אותו סרט לברוח כמה פעמים להזיות של גיבור הסרט על אותו אדם שהוא הרג המבקר אותו מדי פעם, כאילו כדי לגרום לו להרגיש אשם. אודיאר כנראה חשב שזה פיוטי. למעשה הרגשתי שזו היתה מניירה בימויית שמסבירה את הסרט לקהל הלא אינטלגנטי (אבל מכיוון שהמניירה הזו תפסה חלק מאוד קטן מהסרט ההוא, זה היה נסלח לטעמי). ב"חלודה ועצם" יש לאודיאר פטיש לא מוסבר לפליירים של השמש. זה מתחיל לעצבן באיזשהו שלב. כל פעם שאודיאר רוצה לפאר רגע מסוים, לתת לו הדגש 'פיוטי', הוא מצלם אותו מול השמש, מסנוור אותנו מול קרני החמה הלוהטות. זה מיותר, מנייריסטי, ולא מכבד את הצופה (או את הבמאי).אבל מכיוון שבאיזשהו שלב הרגשתי שגם לבמאי נמאס עם זה, והוא פשוט הפסיק עם זה, אז גם כאן זה נסלח.

יש גם עניין עם סיפור משני קטן בעניין מצלמות אבטחה שמותקנות על ידי גיבור הסרט. לסיפור הזה יש מטרה, והוא מהווה נקודת מפנה חשובה בסיפור המרכזי, אבל הרגשתי שהוא תפור אל תוך כלל היצירה בתפרים גסים מדי.הוא קטן מדי, בקושי נמצא שם, ופתאום הוא מהווה נקודת מפנה קריטית בסיפור. משהו שם הרגיש לי לא בנוי נכון, דרמטית.

חלודה ועצם. היא.

חלודה ועצם. היא.

ויש גם את העניין המרכזי שלמענו נעשה הסרט. העניין של דימויי הגוף. העניין הוא שהרגשתי והבנתי את כל מרכיבי העלילה, את כל החשיבה של הבמאי על דימויי גוף, אבל לכל אורך הצפייה (למעשה, כמעט עד לסצינה האחרונה) לא הבנתי מה הוא רוצה להגיד. בסוף, אני חושב, הבנתי. אבל עד אז קצת תהיתי מהי התכלית של כל העבודה המרשימה הזו. אז כן, יש כאן סיפור מרגש שמבויים (לרוב) בכשרון ניכר, עם משחק משובח וכמה רגעים מאוד מרגשים, ועדיין המוח שלי ניסה לחפש משמעות נסתרת במהלך רוב זמן הצפייה. ורק בסוף קיבלתי מענה. אבל עד אז זו היתה חוויה מעט מתסכלת.

ועדיין לסיפור הזה, עם המוטיבים של הגוף הפצוע שחוזרים כל הזמן מכל הכיוונים, ועם העריכה המשובחת והמשחק האדיר של שני השחקנים הראשיים, הכל מתחבר לכדי יצירה מרגשת ואפקטיבית שמראה גם על חשיבה בימויית וגם על ביצוע מרשים (ברובו), והתוצאה הסופית הוא סרט אינטלגנטי ומרגש. חווייה קולנועית לא רגילה שלא מוצאים כל יום על המסכים בישראל, או בכלל. חוויה שכדאי לעבור.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

About these ads

3 תגובות לרשומה “חלודה ועצם: סרט פיסי

  1. סרט עוצמתי, אינטליגנטי ולופת בגרון. משחק משובח. מהמומלצים שרצים כרגע בקולנוע.

  2. אהבתי, אתה כותב מעולה , בזמן האחרון מתעניינת בקולנוע יותר מתמיד. אמשיך לעקוב אחר הבלוג שלך. תודה.

  3. לצערי לא הכרתי את השחקנית המופלאה הזו מריון קוטיאר טרם הסרט המעולה הזה חלודה ועצם…
    אני נכה צה"ל עם פגיעה קשה ….לא ההמנתי שלמעשה היא "שלמה ומושלמת בגופה "
    עבודת עריכה ומחשב מעולה !!
    משחק מצויין …
    בשקיקה אחפש אחרי כל סרט שלה בעבר … היא מדהימה!!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s