פעם, כשהייתי בתיכון, הייתי בד"כ יושב בכסא האחרון. מדי פעם הייתי ממלמל לעצמי אסוציאציות, שהצחיקו בד"כ רק אותי.
לפני כמה שנים מבקר קולנוע בשם יאיר רוה פתח בלוג על קולנוע. התחלתי לקרוא, ואחרי כמה חודשים ראיתי אצלו משהו שגרם לי לרצות להגיב. אז הגבתי, אבל באמת ובתמים לא חשבתי שמישהו ייתיחס אלי בכלל. כמו בתיכון. אבל די מהר יאיר הגיב לתגובה שלי. התעודדתי והמשכתי להגיב, עד שהפכתי לחלק מקהילה קטנה של מגיבים קבועים אצל יאיר רוה.
לפני כשנה התחלתי לקבל תגובות בפגישות שלי עם אנשים שונים בנוסח: "הי, אתה איתן שכותב אצל יאיר רוה? אנחנו אוהבים לקרוא אותך". וזה מאוד מחמיא. אני הרי כותב בכדי להביע את מה שאני מרגיש כלפי סרטים, ולא כדי לקבוע עמדות חד משמעיות. הדעה שלי היא הדעה שלי בלבד. יהיה נחמד אם אתם מסכימים איתי, אבל זה בסדר אם לא. וזאת הסיבה שאני תמיד חותם בשם שלי, ולא בניק בדוי. גם אם אני היחיד שחושב בצורה מסוימת על סרט, אני עומד מאחורי מה שאני אומר (אני, למשל, אולי היחיד בעולם שלא ראה את "אוואטר". זה לא מעניין אותי).
בחודשים האחרונים אותם אנשים התחילו לעודד אותי לפתוח בלוג משלי (ובתוך האנשים האלו יש גם שני במאים ישראלים). בהתחלה די נרתעתי. הרי מי אני בכלל? סתם בחור שמגיב אצל בלוגר אחר. אין לי תואר, אני לא עוסק בקולנוע, אני לא סלבריטי – מי יבוא לקרוא אותי בכלל? או במילים אחרות: יותר אנשים יקראו את מה שאני כותב בתור מגיב אצל יאיר רוה, מאשר בבלוג אישי שלי. אבל לאט לאט השתכנעתי. אני לא ממש יודע לאן אני הולך, אבל החלטתי לנסות.
מה יהיה בבלוג? אני חושב שבשלב ראשון אני אמשיך לעשות את מה שעשיתי עד עכשיו: לכתוב על סרטים שאני רואה. הרי זה מה שגרם לאנשים לעודד אותי לפתוח בלוג אין דה פירסט פלייס. אני מקווה שאם היה לכם מעניין עד עכשיו, ימשיך להיות לכם מעניין. מה צופן העתיד? אני לא יודע. תבואו, תבקרו, תגיבו – אני אשתדל שיהיה מעניין. אם תבואו – יהיה יותר מעניין.
איתן 