ארכיון חודשי: דצמבר 2010
עוד אני הולך. לאבדון.
אני מודה – אני לא כל כך מכיר את גוף העבודה של יקי יושע, אבל לפי מה שקראתי הוא עשה בעבר סרטים פוליטיים, ואם כך הדבר, סרטו החדש, הראשון מזה הרבה זמן, לא שונה. "עוד אני הולך" הוא סרט מאוד בעייתי מבחינה קולנועית, ובכל זאת, לא בלתי מעניין, ולאלו המעוניינים באתגר כדאי אולי לנסות לצלוח את 90 הדקות האלו, שיש בהן חסרונות רבים, אבל גם הרגשה עצובה מאוד. זה לא סרט של צעקה. זה סרט של יאוש גדול, ומי שיחכה עד לסיומו של השוט האחרון של הסרט (שנמשך אל תוך הכותרות) יראה ש"עוד אני הולך" – בעצם לא הולך, אלא נופל, אבוד,ומת.
לכאורה "עוד אני הולך", עוקב אחר דמותו של מיקי (AKA "גנגסטר"), להמשיך לקרוא
ישראל – אמריקה
מצטער שנעדרתי לכמה ימים. החיים, יו נואו.
=====================
רציתי להמשיך את הפרויקט שמסקר את הסרטים הישראלים של 2011 עם עוד כמה שמות, אבל לא מצאתי מספיק פרטים על סרטו המסקרן של נדב לפיד, "השוטר", או על הפרויקט המתמהמה כבר כמה שנים, "חנה מ." של הדר פרידליך. לפיד הוא בנה של ערה לפיד, מבכירות העורכות בארץ (עבדה, בין היתר, עם איתן גרין ועם יגאל בורשטיין), ובמאי בזכות עצמו. לפני כמה שנים, סרט קצר שלו בשם "החברה של אמיל" עשה סיבוב סינמטקים בארץ, והוקרן גם בצרפת בצורה מסחרית. הוא זכה לשבחי המבקרים (אני לא ראיתי ולא יכול לחוות דעה), והתחיל לעבוד של פיצ'ר.
גם שמה של הדר פרידליך מזמזם כבר כמה שנים כהבטחה גדולה. גם כאן, לא ראיתי את סרטה הקצר "עבדי השם", אבל גם הוא זכה להערכה רבה. לצד הפרויקט הזה מתלווה גם חשש קל כי "פרויקט מתעכב" הוא בד"כ שם קוד ל"פרויקט שהסתבך, ונמצא בסבב SOS בחדר עריכה".
גם פרידליך וגם לפיד אמורים להיות הדור החדש שיגרום לאנשים צעירים כמו יוסף סידר וערן קולירין להרגיש זקנים. אני מקווה שיש מקום לכולם.
ביררתי גם בקשר לפרויקט שנקרא "הירושה". להמשיך לקרוא
קולנוע ישראלי 2011 : פלייאוף
נו, זה הרי היה צפוי, לא?
אחרי שאתמול כתבתי על סרטה החדש המתהווה של דינה צבי ריקליס, זה רק טבעי שהיום אכתוב על סרטו החדש של בעלה, ערן ריקליס.
ריקליס לא נח, ועוד לפני ש"שליחותו של הממונה על יחסי אנוש" שוחרר אל המסכים הוא הספיק לצלם את סרטו החדש, "פלייאוף". הפעם מדובר בהפקה בינלאומית שצולמה בגרמניה, ומספרת סיפור ישראלי-גרמני. בתפקיד הראשי ניתן למצוא שחקן אמריקאי והסרט ידבר עברית, אנגלית, גרמנית, וטורקית. נשמע קצת מסובך מדי, אבל אני סומך על ריקליס שיעשה סדר בעניינים, שהרי כמעט תמיד הסרטים שלו נראים טוב, מהוקצעים, ובדרך כלל גם זורמים בנעימים (ובטובים שבהם, נאמר, "הכלה הסורית", הם גם מרגשים).
"פלייאוף" הוא עיבוד חופשי של סיפור אמיתי להמשיך לקרוא
קולנוע ישראלי 2011: ברקיע החמישי
אתמול דיברנו על "הנותנת", שאמור להיות סרט נשי שנותן בראש. היום אני רוצה לדבר על סרט נשי שאמור לתת בבטן. דינה צבי ריקליס (שבעלה, ערן ריקליס, עומד הפעם מאחורי הקלעים) לא הותירה את חותמה בקולנוע הישראלי, למרות שסרטה הקודם "שלוש אמהות" היה לא רע בכלל, ואף שאפתני מאוד.סרטה החדש יהיה גם הוא תקופתי, אבל צנוע יותר. על פניו נדמה לי שרגשית הוא אמור ללכת עמוק יותר מאי פעם, גם בבחינת ההתבגרות הנשית, וגם בבחינת ההסטוריה הארץ ישראלית מנקודת מבט שלא רואים בד"כ – הנקודה הנשית (נהוג לומר שההסטוריה מנוכסת לנראטיב הגברי. באנגלית His-story. הסרט הזה אמור להיות Her-story . סיפור הקמת המדינה מהצד הנשי).
נקודה נוספת להמשיך לקרוא
קולנוע ישראלי 2011: הנותנת
עוד סרט ישראלי עם שם די דוחה, אבל על פניו מדובר באחד הפרויקטים היותר מסקרנים של השנה הקרובה. זהו הפרויקט שיבוא מהצד ה"אמנותי" יותר של המפה, ויכוון אל הקהל שמחפש בסרטיו יותר מבידור פשוט שעשוי טוב. זהו גם סרט שיגיע מהצד הנשי של המפה, וידון במיניות נשית לא דרך הפריזמה הרגילה.
אם לשפוט לפי משעולים, סרטה הקצר של הבמאית הגר בן אשר, שהנותנת אמור להיות סוג של הרחבה שלו, מדובר בסרט עם אוריינטציה אירופאית, שכנראה יצולם מוקפד, אבל מרחוק, ויהיה בוטה מאוד בסצינות המין שלו. התקציר של הסרט מספר על קיבוצניקית, אם חד הורית לשתי ילדות, שלכודה בריטואל הרסני של יחסי מין מזדמנים. סיפור אהבה שנקרה בדרכה של הגיבורה אמור לחלץ אותה מהשגרה, אבל כנראה ידחוף אותה עמוק יותר לתוך אובדן עצמי, וכנראה גם טרגדיה.
הגר בן אשר, ישי גולן, שתי בנותיה בסרט וסוסים. "הנותנת".
איתן 