עוווד שנננה – סרררטו של מיייק לי

בסוף השבוע הקרוב עולה על המסכים בארץ סרטו החדש של מייק לי, "עוד שנה". מאוד הסתקרנתי מהסרט הזה, מכיוון שאני מאוד מסמפט את הבמאי, ומכיוון שמאז האביב, עת הסרט הוצג בפסטיבל קאן, קראתי רק דברים טובים על הסרט. ואני מניח שרוב המבקרים בארץ יכתבו דברים טובים על הסרט הזה בשבוע הקרוב.

ובכן, הרשו לי לשפוך מים קרים על פניכם: "עוד שנה" הוא לא סרט רע, אבל יש בו הרבה יותר מדי אויר, ופחות מדי…סרט.

את המפגש הראשון שלי עם מייק לי עשיתי בסוף שנות ה-80, כשראיתי את "תקוות גדולות", שהוגדר ע"י המפיצים בארץ כקומדיה. זה לא סרט מצחיק, אבל היה בו משהו נוגע ללב. את "מותק של חיים" ואת "עירום" ראיתי רק בדיעבד, ב-DVD (את "מותק של חיים" הצנוע אהבתי, בעיקר בגלל ג'יין הורוקס, שחקנית מצוינת שלא רואים מספיק; את "עירום", יצירת מופת בעיניי רבים, שנאתי, בעיקר בגלל הדברנות הכפייתית והאינסופית). ואח"כ הגיע "סודות ושקרים". דרמה עמוסת רגש, משוחקת ומבוימת נפלא. אין בה שום דבר חדש, אבל כל האלמנטים המוכרים שבה עשויים הכי טוב שאפשר. משם והלאה מייק לי קנה אותי, למרות שהוא לא הצליח לחזור על ההצלחה האמנותית של "סודות ושקרים" עד היום."ילדות קרירה" היה סרט קטן וחמוד (ראיתי אותו בשנית לפני כשבוע במסגרת הרטרוספקטיבה שהסינמטקים עורכים ללי עכשיו. הוא נשאר אותו סרט חביב שזכרתי). את "טופסי טרווי" לא הלכתי לראות מכיוון שאיני מכיר את יצירותיהם של גילברט וסאליבן, שעליהם סיפר הסרט, ולא כל כך רציתי לראות את מייק לי יוצא מהטריטוריה הקבועה שלו, של סרטי כיור המטבח של מעמד הפועלים האנגלי (למרות שבאותו זמן היה סרט יוצא דופן ולא שגרתי של במאי אחר שעבד מצוין – "סיפור פשוט" של דיויד לינץ').ב-2002 חזר מייק לי לסיפורי המעמד האנגלי הפשוט, עם "הכל או כלום", סרט עם משחק משובח, אבל גם אחד הסרטים המדכאים שראיתי בחיי. ב-2004 היה את "ורה דרייק", סרט טוב מאוד בעיניי, אבל בהשוואה לכל התשבוחות שקראתי לפני שראיתי את הסרט, כשיצאתי מאולם הקולנוע חשבתי: "זה הכל?". אימלדה סטונטון היתה נפלאה בתפקיד הראשי, אבל הוא היה מתקתק מדי לטעמי. ורה דרייק היתה אשה טובה מדי, כמעט לא מציאותית, ולכן משהו בתסריט לא עבד עד הסוף. ב-2007 הגיע "חופשיה ומאושרת", אחת הנפילות הבודדות של מייק לי בקריירה הארוכה שלו. סרט שהוא פשוט קומדיה לא מצחיקה (היו לא מעט מבקרים שאהבו את הסרט הזה, אבל הוא גם עצבן הרבה אחרים. אני התעצבנתי).

טום וג'רי
טום וג'רי

והשבוע מגיע "עוד שנה". בעקרון, אין ממש סיפור ב"עוד שנה". טום וג'רי (הם עצמם צוחקים על הצירוף הזה) הם זוג נשוי באושר מזה הרבה שנים. חבריהם ובני משפחותיהם עוברים בסך, נכנסים ויוצאים מחייהם, יושבים ומדברים, ובעצם מעבירים את החיים. לכולם בעיות משלהם, וטום וג'רי משמשים לכל אורך הסרט משענת לכל הדמויות המתנות בפניהם את צרותיהם. זה מה שיש בסרט. הרבה ולא כלום. אבל לא זו הטענה המרכזית שלי כנגד הסרט. מה שהכי הפריע לי הוא שמייק לי כתב תסריט שאין בו הרבה דרמה, שזה דווקא בסדר בעיניי, אבל הוא ניסה באמצעים מלאכותיים לגרום לי להתרגש.

שיעור ראשון בעריכה: סרטי קולנוע מצולמים בד"כ במצלמה אחת. ברמה הכי פשוטה, דיאלוגים מצולמים כך: מצלמים שחקן אחד אומר את הטקסט שלו, ואח"כ מצלמים את השחקן מהשני משיב לו. את שני השוטים מצרפים אח"כ בעריכה, כדי ליצור את האשליה שהדברים מתרחשים בו זמנית. כל עורך בתחילת דרכו עובד לפי הספר: מחזיקים את התסריט ביד, ומצרפים את השורות שלו אל השורות שלה. באופן טבעי, אתה רוצה לראות כל דמות כשהיא מדברת, וזה אכן מה שעושים בעריכה ראשונית. לאחר מכן מתחילים ל"כווץ": כשמרגישים שזה נכון, חותכים באמצע המשפט שלו אל הצילום שלה, כדי לראות כיצד היא מגיבה. זה גם מאפשר למחוק מילה או משפט שהוא אומר, אם מרגישים שהוא מיותר. וזה גם מאפשר להוריד פאוזות שמאריכות את הדיאלוג.

ב"עוד שנה" מייק לי השאיר את רוב הדיאלוגים באורכם המקורי. הפאוזות ארוכות ומעייפות, והסצינות נמשכות הרבה מעבר לאורך הנשימה הקולנועי שלהן. מה שנשאר הוא, באופן פרדוקסלי, ייצוג לא מציאותי של מציאות חיים אנגלית. יש הבדל (לפעמים לא גדול, אבל קיים) בין נינוחות בימויית לבין לאות. ו"עוד שנה" עבר את הגבול הזה. ומה שנותר לא מרגש מספיק. ואז לי עושה את הטעות השניה: כשהוא מרגיש שהוא צריך ללחוץ קצת על כפתורי הרגש, הוא מוסיף מוזיקה. רוב הסרט שקט, אבל כשהוא רוצה שהצופה יתרגש, הוא מעלה מוזיקה. וכמובן שהתוצאה שמושגת היא הפוכה.

בנוסף, נדמה לי ש(כמעט) אף אחת מהדמויות אינה מעניינת מספיק בכדי שאבלה איתה שעתיים תמימות. הדמות היחידה שגירדה אצלי את בלוטות הרגש היא דמותו של אחיו של טום, דמות שתקנית, שאומרת מעט ורק את מה שצריך. דמות שהזכירה לי דמויות קשוחות מהמערבונים. אבל הפספוס הכי גדול בסרט היא הדמות שלא מופיעה בו: הסצינה הראשונה בסרט מתארת בדיקה רפואית של אשה מבוגרת (אימלדה סטונטון הנפלאה, ההיא מ"ורה דרייק"). הבדיקה מעלה שהאשה נמצאת בקו הבריאות, ואולי חוסר השינה שהיא סובלת ממנו הוא פסיכוסומטי. האשה מתבקשת להגיע לפגישת ייעוץ. ואז מגיעה הסצינה השנייה, בה ג'רי, בתפקיד היועצת, מנסה לגרום לסטונטון להיפתח. סטונטון מעבירה בלי הרבה מילים שמשהו עובר עליה, אבל קשה לה להיפתח, בגלל כל מיני סיבות. מאוד הייתי רוצה לעקוב אחרי הדמות הזו, ולראות מה זה הדבר שמעכיר את חייה כל כך. אבל הדמות הזו לא מופיעה יותר בסרט. היא רק משמשת את לי כתירוץ להיכנס לחיים של הדמויות הראשיות שלו. מאוד חבל. כל השחקנים (טוב, כמעט כולם), כרגיל אצל לי, עושים עבודה נהדרת, אבל אימלדה סטונטון, שמופיעה רק בחמש הדקות הראשונות של הסרט, מאפילה על כולם, כולל על כל הסרט עצמו. אז כן, רוב הסרט נחמד ונינוח, אבל לא מרגש. צריך לציין לטובה את הצילום של דיק פופ (שצילם ללי את כל סרטיו מאז "מותק של חיים"). לא צילום מבריק או יוצא דופן הפעם, אבל מספר פעמים בסרט הוא הפתיע אותי עם בחירת זויות צילום לא שגרתיות.

לא סרט רע, "עוד שנה", אבל כל התשבוחות שקראתם, ועוד תקראו על הסרט, מוגזמות מאוד.

נ.ב. ברשימות המועמדויות והפרסים המתהוות בימים אלו, השם הבולט ביותר הקשור ל"עוד שנה" הוא שמה של לסלי מנוויל, שמשחקת את חברתה לעבודה של ג'רי. תהרגו אותי אם אני מבין למה. משחקה מאוד מוגזם, והיא כל כך לחוצה כל הזמן. לאדם רגיל יש רגעים שבהם הוא קצת מאבד את הכיוון, ויש רגעים שבהם הוא נרגע. מנוויל לכל אורך הסרט נמצאת בקיצוניות אחת, והיא לא מאוזנת. לא מגיעות לה התשואות, לפחות לא במה שקשור לסרט הזה.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s