קולנוע ישראלי 2000-2010: שרון עמרני, חבר אתה חסר

בימים האחרונים אני מרים פה פרויקט קטן הסוקר את הסרטים הישראלים המסקרנים של 2011. אני אעלה עוד פוסט אחד בנושא בהמשך היום, אבל אני רוצה לעשות הפסקה קטנה, ולהמליץ על אירוע שייתקיים הערב בסינמטק הרצליה, ויש לו נגיעה ישירה לנושא.

זה לא סוד שהקולנוע הישראלי עשה קפיצת מדרגה משמעותית בעשור האחרון. שתי סיבות עיקריות תרמו לכך: האחת היא העברת חוק הקולנוע בשנת 2000. בבת אחת התקציב השנתי להפקת סרטים גדל פי 10, והמתמטיקה הפשוטה אומרת שכשעושים יותר סרטים , עושים גם יותר סרטים טובים. הסיבה השניה לשיפור המשמעותי באיכת הסרטים הישראליים היא שמאז תחילת העשור נכנס לעשייה קולנועית דור חדש. דור שכבר גדל אל תוך מציאות רב ערוצית. מציאות שבה השפה הויזואלית היא חלק אינטגרלי מהחיים של כל אחד ואחד מאיתנו. אני בטוח שאם תשאלו את רנן שור הוא יגיד שהתלמידים שמגיעים היום ללימודי קולנוע אצלו בסם שפיגל שונים בתכלית ביכולתיהם הטכניות מהתלמידים של שנות ה-80.

בסוף שנות ה-90 סיימו את לימודיהם בבתי הספר לקולנוע בארץ מספר אנשים שיעשו מהפכה. דובר קוסשוילי, ניר ברגמן, ויוסף סידר (בין היתר) הביאו את הקולנוע הישראלי למקומות שבשנות ה-90 נראו דמיוניים. והיה איתם עוד אחד. אלא שהוא לא הספיק להצטרף אל חבריו. בגיל 31, לפני שהספיק לביים את הפיצ'ר הראשון שלו, טבע שרון עמרני בים של תל אביב, ונפטר. 9 שנים לאחר מכן יצא יאיר רוה לעשות סרט דוקומנטרי על שרון עמרני, ועל הקולנוע הישראלי, עסיסי ונוזל כשרון, ועדיין חסר בו קול מיוחד של אדם מיוחד.

"זה כאילו שאני הייתי נפטר לפני שהייתי מביים 'חתונה מאוחרת'" – אומר דובר קוסשוילי, שמרואיין בסרט. בעדינות וברגישות סוקר רוה את חייו של עמרני, ומתוך סרטו ניתן להבין כמה גדול היה האובדן: עמרני עצמו היה אדם שנקרע בין העולם הדתי לעולם החילוני. לפני שנפטר, הוא עוד הספיק לביים פרסומת לגלגל"צ שממחישה את הנקודה הזו ביתר שאת(הפרסומת משולבת בסרט). אם הוא היה מביא את העולם שלו אל הסרטים שהוא היה עושה, הקולנוע הישראלי היה מרויח אספקט נוסף לחיים בישראל שלא מטופל מספיק. סדרת הטלויזיה "מעורב ירושלמי" שעמרני הספיק להיות מעורב בפרקים הראשונים שלה, היא רק דוגמא קטנה לעולם של האיש המיוחד הזה שהלך בטרם עת.

סרט הגמר של עמרני היה "ל"ג בעומר", דרמה מרגשת של 20 דקות, עם יעקב כהן, קומיקאי בדרך כלל, שמדהים בתפקיד מרגש של גבר רפה שכל בן 40 שמאוד מתרגש לקראת החתונה של אחיו. כאשר המשפחה, שמכירה בבעיות ההתנהגות שלו, מודיעה לו שהחתונה כבר התקיימה, גיבור הסרט מאבד את שלות הנפש שלו. 20 דקות מרגשות ונפלאות, שלימדו על הכשרון העצום של עמרני. הוא עוד הספיק לביים דרמה של 50 דקות לערוץ 3 בשם "שלום לבן דודי" לפני שנפטר, וכאמור, היה גם מעורב בתחילת דרכה של "מעורב ירושלמי".

שרון עמרני

בהחלטה מקורית, פנה רוה אל בני מחזורו של עמרני וביקש מהם לביים סצינות מתוך תסריטים מעזבונו של עמרני, תסריטים שהוא לא הספיק לממש. וכך משולבות בסרט הדוקומנטרי הזה סצינות עלילתיות בבימוי דובר קוסשוילי (עם נטלי עטיה), ניר ברגמן (סצינה עם ילדים. ניר ברגמן מצוין עם ילדים) ויוסף סידר (אדם חובש כיפה בעצמו. הסצינה הטובה בסרט לטעמי). בנוסף, מי שהיתה אשתו של עמרני באותו זמן, במאית בזכות עצמה, משחזרת את רגעי המוות של בעלה בסצינה מבוימת עם שחקנים. בעריכה מדויקת ונבונה מכניס רוה את הסצינות המבוימות אל תוך הסרט הדוקומנטרי, ויוצר תמונה מלאה של אדם, ושל תרבות שלמה, נהדרת ומלאה, אבל עדיין חסרה.

היום ב-20:30 בסינמטק הרצליה יוקרן הסרט של יאיר רוה "שרון עמרני: זכרו את השם" (אני אוהב את השם של הסרט, שהוא דו משמעי לגבי החיים של עמרני. גם שמו של עמרני, וגם שמו של השם, במובן אלוקים). לפני הסרט הדוקומנטרי יוקרן הסרט הקצר "ל"ג בעומר" ששרון עמרני ביים (ב-16 מ"מ!). בנוסף, יאיר רוה עצמו יהיה נוכח בהקרנה, ויהיה ניתן לדבר איתו. שני הסרטים יפים ומרגשים, והאירוע כולו מומלץ.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

5 מחשבות על “קולנוע ישראלי 2000-2010: שרון עמרני, חבר אתה חסר

  1. פינגבק: orange | “שרון עמרני, זכרו את השם”, ביקורת (שלכם) | סינמסקופ

  2. אני לא ראיתי את הסרט כי המבקר שביים אותו שנוא עלי ואני לא מעריך אותו גם כמבקר ובוודאי שלא כיוצר.מפריע לי חיבוק הדב שהסרט מקבל מאחר והיוצר הוא מבקר שמשום מה נחשב כאוטוריטה למרות שכיוצר הוא די זניח.כל עדת חסידיו מהללת את הסרט הזה כאילו הוא הבשורה הבאה של עולם העשייה הקולנועית ולא סרט על מישהו לא מאד חשוב שהלך לעולמו בנסיבות מצערות לפני שהותיר איזשהו חותם.חבל שמאפיית הביקורת מתגייסת להלל בלי לחשוב לרגע שתפקידה הוא לבקר באופן אובייקטיבי.
    איתן לעידן: ברוך בואך לבלוג שלי. הצלחת הפעם לכתוב תגובה בלי לקלל, אז אני לא מוחק אותך. בינתיים. ולעניין: אתה אולי לא תאמין לי, אבל באמת אהבתי את הסרט. וכשראיתי אותו בבכורה שלו בפסטיבל חיפה, אף ניגשתי ליאיר בתום ההקרנה, ואמרתי לו: אני ידוע בתור אחד שאומר את מה שהוא חושב, גם אם זה לא נעים. אבל הסרט שלך יפה מאוד. ואז גם הערתי שאני חושב שהוויס-אובר קצת מפריע, אבל בצפייה שניה זה לא כל כך הפריע לי. באמת סרט עדין ויפה על הבטחה גדולה שלא הספיקה להתקיים. ואני באמת מאמין למרט פרחמובסקי ולעופר ליברגל שגם הם אהבו אותו, ואין כאן שום 'מאפיה'.

  3. תאמין לי שאני תמיד יכול לכתוב בלי לקלל.לרוה אין לי סנטימנטים והוא מוחק בכל מקרה.נראה לי שגם אתה הולך בדרכו ומפעיל משטרת מחשבות.מזמין אנשים להגיב בבלוג אבל רק בתנאי שיכתבו דברים שעולים בקנה מידה אחד עם ההשקפות שלך.זה לא עובד ככה בחיים.,אני מאחל לסרט בו אנו דנים כשלון בכל מסגרת שבה יתחרה.

  4. ===== נמחק =====
    איתן לעידן: די, מספיק, הבנתי בפעם הראשונה. אני לא מייחצן את הסרט הזה עד לזרא. אני אהבתי את הסרט, וכתבתי עליו. מותר לי. זה הבלוג שלי. וחוץ מזה, שים לב לתאריך פרסום הפוסט: לפני חודשיים, כשהסרט הוקרן בסינמטק הרצליה. את התגובה הקודמת שלך לא מחקתי. את זאת כן. אתה חוזר על עצמך. אתה לא אוהב את הסרט, ולא את הבן אדם. אתה לא אוהב בכלל. הבנתי. NEXT .

  5. אבל לך מותר להכתיב לי מה לומר ומה לחשוב? יפה,אתה ורוה ראויים זה לזה,אין ספק
    איתן לעידן: בבלוג שלי מותר לי מה שאני רוצה. היה שלום.

כתיבת תגובה