ממני באהבה: לא, סופי

וואו. מזמן לא ראיתי סרט כל כך רע.

הלכתי לראות את הסרט כי תקציר העלילה שלו סיקרן אותי: אשת עסקים קרת-מזג נתקלת במכתבים שכתבה לעצמה כשהיתה ילדה. הפגישה עם התמימות הילדותית של פעם, ויותר מכך, ההתעמתות עם הנקודה שבה היא השתנתה גורמים לה לבחון את חייה מחדש.נשמע חמוד, לא? אז זהו, שלא. קודם כל, התסריט. פיתוח התסריט מהגרעין הרעיוני החמוד לכדי תסריט מלא לוקה מאוד בחסר.

החלטה אחת תמוהה שנלקחה ע"י הבמאי-תסריטאי היא לא להפגיש את הדמות הראשית עם המכתבים בבת אחת, אלא בהדרגה, מכתב אחר מכתב, כאילו כדי להוביל את הצופה דרך שלבי השינוי שהדמות אמורה לעבור. אבל גם אם אני מסוגל להבין כיצד אדם מדחיק חלק מהזכרון שלו (שהרי היא כתבה בעצמה את המכתבים), אני לא מבין איך כבר במפגש הראשון שלה עם המכתבים הכל לא חוזר אליה בבת אחת. כשברק מכה, הוא מכה מיד, ולא בהדרגה.

החלטה תמוהה שניה היא רוטינה שחוזרת מספר רב של פעמים, ובה הדמות מדברת אל עצמה, כאילו אומרת מונולוג תיאטרוני, או מנסה (בקול) לבחור דמות  שהיא תרצה להיות במצב שבו היא נמצאת (בסצינה מסוימת היא מחליטה שהיא תתנהג כמו אווה גרדנר. אז היא חוזרת כמו מנטרה על המילים "אווה גרדנר". וזה קורה הרבה בסרט, כל פעם עם דמות נחשקת אחרת). אם התסריטאי מרגיש צורך להחצין את הסאבטקסט, אז כנראה שהוא לא עושה עבודה מספיק טובה בלהסביר לנו את הרגש של אותה הסצינה. הצופים אמורים להרגיש את הסצינה מבלי שתגיד להם איך להרגיש.

החלטה תמוהה שלישית היא לתת לגיבורה הצרפתית בן זוג בריטי, ופעמים רבות בסרט לזגזג בין אנגלית לבין צרפתית. לכאורה זה בא כדי להראות שצרפתית היא שפת הרגש, ואנגלית היא שפת הביזנס, השפה הקרה, אבל אין הקפדה על חוקיות של מתי מדברים באנגלית, ומתי בצרפתית, ונוצר מישמש משונה ולא ברור (למרות שהבדיחה היחידה בסרט שעוד איכשהו עובדת היא כאשר הוא מזמין אותה לעשות אהבה, והיא תוהה: "מה, בריטים עושים אהבה?").

הבמאי של "ממני באהבה" הוא יאן סמואל. סרט אחד שלו הוצג בארץ בעבר. זה היה "נראה אותך אוהב" (במקור – Jeux d'enfent, משחק ילדים). באופן מוזר, שני הסרטים של סמואל הם כמעט אותו סרט: הסרט הקודם היה סיפור של שני ילדים, בן ובת, שהיו החברים הכי טובים. לכשהתבגרו, המשחקים שלהם הפכו יותר רציניים, אבל הם פחדו לממש את אותה אהבה ילדותית. גם בסרטו הקודם, וגם בחדש מעמת סמואל תמימות ילדותית ורצינות של מבוגרים. לא אהבתי את "נראה אותך אוהב", בעיקר כי נראה לי שסמואל כנראה ראה את "אמלי" ואמר לעצמו – גם אני רוצה כזה. אז הוא הלך ועשה חיקוי. וככה הרגיש הסרט- כמו חיקוי. אין לו את הכשרון של ז'אן פיייר ז'ונה. אבל בסרט הקודם היתה לפחות איזושהי תשוקה, גם אם זו תשוקה להיות כמו מישהו אחר. גם בסרטו החדש משחק סמואל עם המצאות ויזואליות, אבל אין כאן תשוקה. זה סרט כמעט מת מהבחינה הזו.ובנוסף – בסרט הקודם היתה שחקנית אחת מצוינת. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את מריון קוטיאר בפעולה. דרך כל להטוטי הקולנוע של סמואל היא הצליחה לחדור אל הלב שלי (ומאז היא הגיעה לגבורות – היא זכתה באוסקר כשגילמה את אדית פיאף ב"חיים בורוד", והשנה השתתפה באחד הסרטים המצליחים ביותר של השנה – Inception). את התפקיד הראשי בסרטו החדש של סמואל ממלאת סופי מרסו. והיא פשוט איומה. גם אם התסריט לא ממש כתוב טוב (בלשון המעטה), מרסו לא מצליחה להעביר את ההדרגתיות של השינוי שהיא עוברת. היא היסטרית מדי בקטעים מסוימים, קרה מדי בקטעים אחרים. לא האמנתי לה לשנייה.

סופי מרסו ב"ממני באהבה"

אז מה נשאר מ"ממני באהבה" (במקור – L'age de raison – גיל התבונה) ? כמה להטוטי מצלמה חינניים, שיכולים למלא קליפ קצר נחמד ומעניין, אבל לא שעה וחצי שמרגישה הרבה ביותר.

ממני, איתן, באהבה – מאוד מומלץ לא לראות את הסרט הזה.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

2 מחשבות על “ממני באהבה: לא, סופי

  1. I have to admit that your post is really interesting. I have spent a lot of my free time reading your content. Thanks a lot!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s