קולנוע ישראלי 2011: תמונת מצב

נכון להיום, אין אף סרט ישראלי על המסכים בארץ (אלא אם מתעקשים לקרוא ל"סשן" של חיים בוזגלו ישראלי) ( אלא אם מתעקשים לקרוא ל"סשן" של חיים בוזגלו סרט). "מבול" היפה של גיא נתיב היה אמור לעלות על המסכים בסוף השבוע הקרוב, אבל טבלאות ההפצה מגלות שהוא נדחה ברגע האחרון לתחילת מרץ (במאמר מוסגר: ראיתי את הסרט כבר פעמיים. בשתי הפעמים ראיתי אותו מעותק דיגיטלי, שלא עושה חסד עם הצילום היפה. כנראה שיש בעיה בעותק הפילם של הסרט, וזה מוזר, כי הוא אמור להיות מוקרן בפסטיבל ברלין עוד שבועיים). אני תולה הרבה תקוות ב"מבול". כל סרט ישראלי שעלה על המסכים בארץ מאז ספטמבר

קר עד העצם: "עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אישה"

תראו מה זה. זה בדיוק מסוג הסרטים שהמפיצים גונזים בארץ. הם חושבים הרבה זמן, ובסוף לא מוציאים אותם. אבל כשהם כבר מחליטים להפיץ בכל זאת, הם עושים את זה מול הסרט הכי מדובר של השנה – "נאום המלך". כל עם ישראל ילך בסוף השבוע הזה לראות את מיסטר דארסי מגמגם, ובדרך ישכחו את "קר עד העצם", וחבל, כי זה סרט ראוי. הנה טקסט שכתבתי עליו לפני כמה שבועות, מיד אחרי שצפיתי בסרט (מאז הוא הספיק לקבל 4 מועמדויות לאוסקר, כולל לשחקנית האלמונית והנהדרת. הם לא יזכו, אבל הסרט לגמרי שווה את הכסף שלכם).

=======================================

איזה כיף שיש סרטים כאלו.

נאום המלך: ויהי מיין סטרים, וירא כי טוב

את הטקסט הבא כתבתי לפני כחודש, אחרי שראיתי את "נאום המלך". מאז הספיק הסרט להיות המוביל במספר המועמדויות לאוסקר, והוא גם ייזכה בכמה פרסים (פרס השחקן הראשי כבר סגור וחתום על שמו של קולין פירת'). מאז גם הספקתי לראות את הסרט בשנית, והסימפטיה שלי כלפיו נשארה כשהיתה. היום הסרט עולה על המסכים בארץ. לכו לראות.

==========================================

סצינת השיא של "נאום המלך" היא אולי הסצינה הכי טובה שתראו בקולנוע השנה. מבחינה קולנועית, כל המרכיבים של העשייה מגיעים בה לאיזושהי שלמות מרגשת שמרימה את הסרט הזה לגבהים. עד אותה סצינה הסרט זורם (ברובו), מהנה (ברובו) ומרגש (ברובו). כל מה שצריך בשביל סרט טוב.

מה עוד אני רוצה?: קצת עונש, קצת חופש, קצת זכר, קצת נקבה

לפני כמה שבועות עלה על מסכינו סרט איטלקי בשם "מה עוד אני רוצה?". לא שמעתי עליו דבר לפני כן, והפוסטר שלו, בשילוב מיעוט הביקורות והחשיפה שלו גרמו לי לחשוב שמדובר בדרמה אירוטית חסרת חשיבות ועניין. אבל אתמול קראתי את ביקורתו של אורי קליין על הסרט, והבנתי שמדובר בסרט רציני יותר, ולא בסתם זבלון. אז הלכתי היום לראות את הסרט. ולדעתי, מדובר בסרט שיש בו כמה חסרונות, אבל הוא בהחלט שווה את הכסף ואת המאמץ.

הפוסטר של הסרט. מי אמר אהבת בשר ודם?

וינסנט רוצה לים: אני רוצה יותר

בדרך כלל יוצא לי לצפות בסרטים שמעניינים אותי מיד עם צאתם לאקרנים, או לפעמים לפני כן (בהקרנות טרום בכורה, או בפסטיבלים). סרטים אחרים בדרך כלל לא מעניינים אותי. אבל מדי פעם חומק לו סרט אחד מבין האצבעות. אתמול ניתנה לי האפשרות להשלים פערים, ולצפות בסרט אחד שכזה. אני יכול להעיד על עצמי שהאינסטינקטים שלי בד"כ נכונים, וסרט כזה שחומק לו הוא בד"כ לא מי יודע מה. ואכן, אחרי שראיתי אתמול את "וינסנט רוצה לים", האינסטינקטים שלי לא טעו: מדובר בסרט מאוד לא טוב בעיניי.

וינסנט רוצה לים: אירופה יפה, הסרט לא

צרפת במשבר

התפרסמה רשימת המועמדים לפרס ה"סזאר", פרס האקדמיה הצרפתית לקולנוע. עיון ברשימה מביא אותי למסקנה שהקולנוע הצרפתי נמצא במשבר עמוק. יש רק סרט אחד פייבוריט, והוא כנראה זה שיזכה. כל השאר הם שאריות מחוממות.

על אלהים ואנשים

ברבור שחור ברבור לבן

פסטיבל "ברבור שחור" בעיצומו: יאיר רוה פרסם את ביקורתו כבר בסוף השבוע שעבר; אתמול ב"הארץ" מוסף "גלריה" הקדיש ארבעה עמודים שלמים לסרט הזה; והשבוע נטלי פורטמן לקחה את גלובוס הזהב על משחקה בסרט.  בד"כ פסטיבלי פרסום ופמפום שכאלו גורמים לי דחייה, כי הם בד"כ מכסים על ערווה אמנותית רדודה בהרבה רעש וצלצולים. אבל המקרה של "ברבור שחור" שונה: מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בשנה האחרונה. מסע מטורף ברכבת שדים.

נטלי פורטמן ב"ברבור שחור"

גלובוסים באמריקה, וגיא אוני בישראל

אז מה? כל עולם הקולנוע במערבולת, ואני לא כותב כלום? איזה בלוגר רע אני…

אני לא מייחס חשיבות מיוחדת לגלובוס הזהב כשלעצמו, אבל הוא נקודת השיא שבין כל פרסי ה"קדם-אוסקר",והבוקר הוא היה החותמת הסופית ש"הרשת החברתית" כנראה ייקח את האוסקר. וזה לא שאני חושב ש"הרשת החברתית" הוא לא סרט טוב (הוא טוב, ואפילו טוב מאוד), אבל אני יותר רציתי לראות את "נאום המלך" זוכה ,פשוט מכיוון שהוא יותר רגשי (והאמת, אחרי שאתמול ראיתי את "ברבור שחור", אני הייתי מריע לו. פשוט סרט פנומנלי. אבל אין לו סיכוי). כולם נותנים פרסים ל"רשת החברתית",במה שיתברר כנראה בפרספקטיבה היסטורית כפרס מוצדק, כי כשיסתכלו אחורה על "דור הפייסבוק", יראו את הסרט הזה. ועד כמה שאני אוהב את "נאום המלך" – הוא כנראה יישכח (עוד על הסרטים האלו בהמשך השבוע).

אנט בנינג כנראה תיקח

מכאן והלאה: על החיים ועל המוות

למען האמת, מכל סרטי עונת האוסקרים, זה הסרט שהכי חיכיתי לו. מכמה סיבות: ראשית, זה סרט של קלינט איסטווד. האיש הזה, מעבר להיותו אייקון תרבותי מהסוג שכבר כמעט ולא קיים, הוא גם במאי טוב מאוד ופורה מאוד: בעשר השנים האחרונות האיש ביים 10 סרטים, רובם טובים מאוד, חלקם זכו בפרסים, ואף באוסקרים ("מיליון דולר בייבי" מ-2004 גם לקח את פרס האוסקר על הסרט הטוב ביותר). כל סרט חדש של קלינט איסטווד יוצר אצלי ציפייה.

סיבה שנייה שחיכיתי לסרט הזה היא פיטר מורגן, התסריטאי. מורגן הזה כתב

גשם ירד בספרד

התפרסמו המועמדויות לגויה, הפרס של האקדמיה הספרדית לקולנוע.

כמה סרטים עומדים במרכז תשומת הלב:

בלדה עצובה לחצוצרה