התייר: ג'וני וג'ולי (ופון דונרסמארק)

זה די ברור למה הסרט הזה נקטל בכל מקום. "התייר" הוא סרט מתח לא מותח. ובכל זאת יש בו משהו.

ככה השיטה עובדת: יש במאי אירופי אחד שעשה סרט אחד מצליח. הוליווד מיד מציעה לו הרים וגבעות. אז הוא בא – אבל אז הוא מגלה שיש לו מעט מאוד מרחב תמרון אמנותי. הוא חותם את שמו על סרט שבד"כ לא ממש מעניין אותו לעשות. לרוב מדובר בכשלון אמנותי, ולא מעט פעמים – גם כלכלי. את "התייר" ביים אחד עם שם מסובך: פלוריאן הנקל פון דונרסמארק. לפני 4 שנים הוא ביים סרט בשם "חיים של אחרים", שבצורה איטית ובטוחה צבר לו אוהדים – עד שהגיע לפרס הגדול מכולם, האוסקר. ומשם – הוליווד חטפה אותו לעשות סרט פעולה סטנדרטי. ולא רק זה – סרט שהוא רימייק של מותחן צרפתי (שהרי למה להשקיע בפיתוח של מוצר, ולקחת סיכון, כשיש כבר רעיון מוצלח ומצליח מוכן?). אבל פון דונרסמארק כנראה לא ממש מעוניין לביים סרט פעולה סטנדרטי. ומה שיוצא הוא יציר כלאיים – סרט פעולה עני בפעולה, אבל בכל זאת – יש לו טאץ' אירופי שמציל אותו.

הסיפור הוא על אשה שבן זוגה נרדף ע"י כל העולם פחות או יותר. היא, כמובן תחת מעקב (כדי להגיע אליו), אז הוא שולח לה הודעה – תמצאי ברכבת מישהו שדומה לי, תפתי אותו, ותגרמי לעוקבים אחרייך לחשוב שהוא זה אני. זוהי נקודת המוצא של הסרט, שמשם עובר כמה טוויסטים נוספים. את המקור הצרפתי, שהתרכז בעלילת המתח המסחררת, די סימפטתי, אבל "התייר" כאילו לא מתעניין בסיפור של עצמו. במקום זה, הוא מתרכז בעיקר בצילומי נוף יפהפיים של מקום ההתרחשות העיקרי – ונציה. ניתן לראות שבכל זאת יש במאי בסרט, והוא מנצל את הלוקיישן באופן מקסימלי – סצינת המרדף האפקטיבית היחידה בסרט היא סצינה לא קצרה המתרחשת בתעלותיה של העיר המיוחדת הזו. בנוסף, הסרט מסתמך על המוזיקה באופן מוגזם מאוד (מוזיקה עלק-רומנטית בקטעים הרגועים, וקצבית יותר בקטעים שאמורים להיות מותחים). מצד אחד יש בזה משהו מגוחך – אם הבמאי אומר לך איך להרגיש, משהו כנראה לא עובד בסרט – אבל מצד שני, המוזיקה של ג'יימס ניוטון האוורד עושה כאן משהו מעניין, והיא לא לוחצת. הקטעים הרגועים יותר מושכים לכיוון של הוליווד הקלאסית, וביחד עם  צילומי הנוף היפהפיים של ונציה הנשימה נעתקת. והקטעים הקצביים יותר רחוקים מלהיות בומבסטיים, ומשתלבים מצד אחד בעלילת המתח, ומצד שני ביופי הויזואלי.

אבל לא לשם כך התכנסנו. הסרט אמור להיות מותחן מקפיץ. ושני השחקנים הראשיים הם מהאהובים בעולם – ג'וני דפ ואנג'לינה ג'ולי. מוזר איך שני אלו נותנים את הופעת המשחק האנמית ביותר בחייהם. כאילו לא מעניין אותם הסרט שבו הם עצמם משתתפים. באחד הרגעים בסרט מחמיא דפ לג'ולי, ואומר לה שהיא נראית כמו האישה שהכי פחות מחוברת לקרקע מבין כל אלו שפגש במהלך חייו. וכך אכן ג'ולי נראית בסרט – היא מתרכזת בעיקר בלהיות יפה, וללבוש את השמלות המפוארות ביותר, עם עיצוב השיער המושלם. דבר לא ניתן לראות במחלקת הרגש והעניין בעלילה. ודפ – בביוגרפיה (המפוקפקת, מסתבר) של דמותו בסרט מוזכרת העובדה שהוא שכל את אשתו לא מכבר, והוא נמצא בטיול לאירופה, כנראה כדי להכיל את האובדן ולהתמודד איתו. כנראה לשם חתר דפ – סוג של רוגע וסטואיות של אדם שכבר עבר את תהליך האבל, אבל עדיין לא חזר לחיים. אבל מכיוון שזהו פחות או יותר המצב היחד שבו דמותו נמצאת כל הסרט, זה לא עובד.

וכך, עם שחקנים שלא מתעניינים בסרט של עצמם, ובמאי, שכאילו קרא תסריט אחד, ויצר סרט אחר לגמרי, "התייר" הוא סרט יפהפה לעין, שלא מעניין.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s