מכאן והלאה: על החיים ועל המוות

למען האמת, מכל סרטי עונת האוסקרים, זה הסרט שהכי חיכיתי לו. מכמה סיבות: ראשית, זה סרט של קלינט איסטווד. האיש הזה, מעבר להיותו אייקון תרבותי מהסוג שכבר כמעט ולא קיים, הוא גם במאי טוב מאוד ופורה מאוד: בעשר השנים האחרונות האיש ביים 10 סרטים, רובם טובים מאוד, חלקם זכו בפרסים, ואף באוסקרים ("מיליון דולר בייבי" מ-2004 גם לקח את פרס האוסקר על הסרט הטוב ביותר). כל סרט חדש של קלינט איסטווד יוצר אצלי ציפייה.

סיבה שנייה שחיכיתי לסרט הזה היא פיטר מורגן, התסריטאי. מורגן הזה כתב בעשור האחרון כמה מהסרטים הממזריים והמרגשים שנעשו. הוא מצא טריק: הוא נצמד לאירועים היסטוריים שקרו, וכתב/תיעד/פיברק את המניעים של הדמויות מאחורי מעשיהן ההיסטוריים. הוא עשה זאת בהצלחה ובתחכום רב לאידי אמין ("המלך האחרון של סקוטלנד"), לדיויד פרוסט ולריצ'רד ניקסון ("פרוסט/ניקסון"), ולמלכת אנגליה ("המלכה"). הפעם מורגן כתב תסריט אחר ממה שהוא רגיל אליו: תסריט המתייחס למוות, למה שקורה מעבר, ולהשפעה של כל זה על אלו שנשארים מאחור (למרות שגם כאן מורגן לא התאפק, והכניס בדלת האחורית התייחסות לנשיא הצרפתי המיתולוגי, פרסואה מיטראן).

"מכאן והלאה" נחשף לפני כמה חודשים בפסטיבל הסרטים בטורונטו, והביקורת העולמית לא כל כך ידעה איך לאכול את הסרט הזה. איסטווד נכנס כאן לשטח של אלחנדרו גונזלס איניאריטו וגיירמו אריאגה("אהבה נושכת"), ומספר 3 סיפורים המתרחשים ב-3 מקומות שונים על גבי כדור הארץ. 3 סיפורים שישתלבו ביניהם לקראת הסוף. אנחנו רגילים שסרטים כאלו בד"כ סוחטים רגשית, וזה, בשילוב עם הנושא של הסרט יצרו ציפייה לסרט גרנדיוזי ואמביציוזי מאוד, דבר שלא השתלב כל כך עם דמותו הפשוטה לכאורה של איסטווד. אבל, בסופו של דבר, לטעמי "מכאן והלאה" הוא אמנם סרט אמביציוזי, אבל כזה שלא קופץ מעל הפופיק, ולמרות שיש בו כמה חסרונות, הוא בסך הכל שעתיים ורבע ששוות לגמרי את הכסף.

 

סיקוונס הפתיחה של הסרט הוא אולי הדבר הכי גרנדיוזי ואפקטיבי שתראו השנה בקולנוע. הוא מתאר צונאמי אדיר (חלק ממנו ניתן לראות בטריילר שלמעלה), והוא מבויים בתנופה רגשית אדירה. גיבורת הסיפור הזה היא כתבת טלויזיה צרפתיה(ססיל דה פראנס החביבה), שבעקבות החוויה הזו, תאבד קצת את הפוקוס בחייה, ותתיישב לכתוב ספר על הנושא. שני הסיפורים הנוספים הם על ילד בריטי שמתמודד עם אובדן עצום וכואב (השוט המרכזי בסיפור הזה הוא העתק מושלם של השוט שבו גילה שון פן את גופתה של ביתו ב"מיסטיק ריבר"), וסיפור שלישי על מדיום אמריקאי (מאט דיימון, שחוזר לעבוד עם איסטווד אחרי "אינוויקטוס". שם הוא היה יותר טוב) שעסק בעבר בתקשור, אבל מבקש להפסיק עם זה. הסיפור הצרפתי והסיפור הבריטי הם מרכז הרגש של הסרט, והסיפור האמריקאי משמש כחוליה המקשרת ביניהן. אז נכון שיש קצת חורים בתסריט (לא ממש ברור למה המדיום לא רוצה לעסוק בזה יותר, למשל), ונכון גם שהשימוש שאיסטווד עושה הפעם במוזיקה כמעט ומצליח לחרב סצינות שלמות, אבל ל"מכאן והלאה" יש מעלה אחת מרכזית גדולה, והיא איסטווד עצמו. יש משהו כל כך מרשים בשקט שבו הוא מוביל את העלילה. הקצב המדוד של הסרט, שנמנע מסנסציות (השימוש באפקטים ויזואלים, שמתבקש בסרטים כאלו,מצטמצם כאן למינימום), ועדיין יש בו כמה שיאים רגשיים אפקטיביים, הוא תוצאה ישירה של הרוגע שאיסטווד מביא אל הסט (והרי זה ידוע שאיסטווד אף פעם לא אומר "אקשן" ו"קאט").

אחי איפה אתה

אף אחד מהשחקנים כאן אינו נותן הופעה יוצאת דופן, ועדיין, יש לסרט קצב נעים וכמה רגעים מאוד מרגשים, כאלו שהופכים את "מכאן והלאה" לסרט שמאוד שווה לראות. קלינט איסטווד הוא אחד מהבמאים היחידים בעולם שבכל פעם שאני נכנס לסרט שלו אני מרגיש שאני יכול לעצום את עיניי, ולתת לו להוביל אותי לכל מקום שהוא יחפוץ. יש לי ביטחון מלא בבמאי הזה, ואין הרבה במאים שאפשר להגיד את זה עליהם. ב"מכאן והלאה" איסטווד מדגים את יכולותיו הבימוייות בדרך מזוקקת.

"מכאן והלאה" הוא אולי לא הסרט הכי טוב שתראו השנה, אבל הוא מאוד מומלץ.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s