מה עוד אני רוצה?: קצת עונש, קצת חופש, קצת זכר, קצת נקבה

לפני כמה שבועות עלה על מסכינו סרט איטלקי בשם "מה עוד אני רוצה?". לא שמעתי עליו דבר לפני כן, והפוסטר שלו, בשילוב מיעוט הביקורות והחשיפה שלו גרמו לי לחשוב שמדובר בדרמה אירוטית חסרת חשיבות ועניין. אבל אתמול קראתי את ביקורתו של אורי קליין על הסרט, והבנתי שמדובר בסרט רציני יותר, ולא בסתם זבלון. אז הלכתי היום לראות את הסרט. ולדעתי, מדובר בסרט שיש בו כמה חסרונות, אבל הוא בהחלט שווה את הכסף ואת המאמץ.

הפוסטר של הסרט. מי אמר אהבת בשר ודם?

הסרט מספר את סיפורה של רואת חשבון נשואה. אין לה ילדים, והיחסים עם בעלה שגרתיים. אין ויכוחים ודרמות גדולות, אבל גם אין תשוקה. במהלך אחד האירועים בעבודה היא פוגשת גבר שעובד בקייטרינג. די מהר מתפתח רומן שמבוסס על משיכה מינית בעיקר, ואח"כ זה מתפתח לרומן של ממש. השקרים, ההתחמקויות למפגשים מיניים חטופים בבתי מלון, הכל מתואר בסרט בסבלנות ובקצב איטי, עד להתפרקות ולהגעה למקום של החלטה – ללכת עם האהבה החדשה, או לחזור לתא המשפחתי.

בביקורתו התייחס אורי קליין לסרט רומני משובח שהוקרן על מסכינו לפני כמה חודשים  – "יום שלישי אחרי החגים", ואכן, שני הסרטים מספרים סיפור של בגידה מחוץ לנישואין, ושניהם מושכים לצד היומיומי של היחסים, מבלי להתייפייף. וצודק קליין שהסרט הרומני טוב יותר, וחריף יותר. אבל גם "מה עוד אני רוצה?" שווה את המאמץ בגלל כמה סיבות: ראשית, השחקנית הראשית עושה עבודה מצוינת. הסצינה הראשונה בסרט הרומני מכניסה אותנו ישר אל תוך סיפור הבגידה, וממחישה לנו שלאוהבים טוב ביחד, והם מכירים כבר זמן רב. הסרט האיטלקי מוביל אותנו באיטיות דרך כל שלבי ההיכרות, המשיכה, הסקס, ומה עושים עם זה אח"כ. והשחקנית הראשית עושה עבודה נפלאה בלהעביר רגשות של אדם שלאט-לאט מתפרק כאשר סערה אדירה של משיכה מטורפת לאדם זר עוברת עליה.

אלבה רורווכר ב"מה עוד אני רוצה?". שחקנית נפלאה

שנית, למרות שיש לסרט בטן רכה, וניתן היה לקצר אותו במעט, משהו בקצב שלו עבד עלי, ויש רגעים שמאוד אהבתי את האינטלגנציה שלו, כאשר לא כל דבר נאמר בו, אבל מובן (למשל: הבמאי לא מראה לנו מה נכתב באס-אמ-אסים המוחלפים בין האוהבים, אבל אנו מבינים לבד מתגובות השחקנים), או ברגעים שהבמאי רוצה לעצור לרגע, אז הוא חותך לשחור לכמה שניות.

מצד שני, יש בסרט גם כמה החלטות תמוהות: במשך כחצי סרט, הבמאי נצמד לתודעתה של גיבורת הסיפור. אנו נחשפים אל מושא אהבתה רק כשהיא פוגשת אותו. ואז, מיד לאחר המפגש המיני הראשון שלהם, מתחיל הבמאי לספר את סיפורו של הגבר. רק לאחר כחצי סרט אנו נכנסים אל סיפורו של הגבר (נשוי+2, אם שאלתם). משהו מרגיש לי לא מאוזן כאן. במשך כחצי סרט אני לגמרי עם האשה, ופתאום אני צריך לחשוב ולהרגיש את הצד השני. וכך בכל החצי השני של הסרט הייתי לגמרי עם האשה, אבל בכל פעם הסרט עבר אל סיפורו של הגבר הוא איבד אותי קצת. ובנוסף, הסצינה הכי חשובה בסרט (נחשו איזה) – לא נמצאת בסרט. זאת הסצינה שהיתה צריכה להיות הפייאוף הרגשי, השיא שיביא את כולנו לדמעות  – זה פשוט לא שם.

צריך להעריך את אנשי "קולנוע חדש" שמפיצים את הסרט הזה בארץ – לא סרט קשה במיוחד, אבל עם קצב איטי יחסית, ואחד שדורש סבלנות, אבל למרות החסרונות שבו, מאוד כדאי ללכת ולראות אותו. מרגש בחלקו, יפה לעין ומעניין.

(כותרת הפוסט לקוחה משיר של דיויד ברוזה שנקרא "החומרים שמהם עשויה האהבה")

איתן ווייץ

eithanwe@012.net.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s