גלובוסים באמריקה, וגיא אוני בישראל

אז מה? כל עולם הקולנוע במערבולת, ואני לא כותב כלום? איזה בלוגר רע אני…

אני לא מייחס חשיבות מיוחדת לגלובוס הזהב כשלעצמו, אבל הוא נקודת השיא שבין כל פרסי ה"קדם-אוסקר",והבוקר הוא היה החותמת הסופית ש"הרשת החברתית" כנראה ייקח את האוסקר. וזה לא שאני חושב ש"הרשת החברתית" הוא לא סרט טוב (הוא טוב, ואפילו טוב מאוד), אבל אני יותר רציתי לראות את "נאום המלך" זוכה ,פשוט מכיוון שהוא יותר רגשי (והאמת, אחרי שאתמול ראיתי את "ברבור שחור", אני הייתי מריע לו. פשוט סרט פנומנלי. אבל אין לו סיכוי). כולם נותנים פרסים ל"רשת החברתית",במה שיתברר כנראה בפרספקטיבה היסטורית כפרס מוצדק, כי כשיסתכלו אחורה על "דור הפייסבוק", יראו את הסרט הזה. ועד כמה שאני אוהב את "נאום המלך" – הוא כנראה יישכח (עוד על הסרטים האלו בהמשך השבוע).

אנט בנינג כנראה תיקח להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מכאן והלאה: על החיים ועל המוות

למען האמת, מכל סרטי עונת האוסקרים, זה הסרט שהכי חיכיתי לו. מכמה סיבות: ראשית, זה סרט של קלינט איסטווד. האיש הזה, מעבר להיותו אייקון תרבותי מהסוג שכבר כמעט ולא קיים, הוא גם במאי טוב מאוד ופורה מאוד: בעשר השנים האחרונות האיש ביים 10 סרטים, רובם טובים מאוד, חלקם זכו בפרסים, ואף באוסקרים ("מיליון דולר בייבי" מ-2004 גם לקח את פרס האוסקר על הסרט הטוב ביותר). כל סרט חדש של קלינט איסטווד יוצר אצלי ציפייה.

סיבה שנייה שחיכיתי לסרט הזה היא פיטר מורגן, התסריטאי. מורגן הזה כתב להמשיך לקרוא

חייזרים בירושלים

בהשראת הימים המאוד בעייתיים שעוברים עלינו בישראל היום, כשהממשלה מעבירה חוקים לא הכי דמוקרטים, וסמכויות דתיות מדירות רגלי תושבים ישראלים לגיטימיים ממגורים, וסרטון שמופץ באינטרנט קורא לרצח דמות בכירה,גוף שנקרא "בית המודל", שאמון על תכנון בנייה וארכיטקטורה של ירושלים העתידית, ארגן תחרות סרטונים תחת השם "ירושלים 2011". אנשים מהארץ ומהעולם העלו ליו-טיוב סרטונים בנושא, רובם נוגעים לסכסוך ולדרך לפתור אותו.הסרטונים מציגים מציאות הולכת ומעכירה. הסרטון הזוכה, "הרובע החילוני" של סטודנט אמריקאי בשם דיויד גידאלי, לקח הביתה פרס של 10,000$.הסרטון האופטימי יוצא מתוך מציאות פאראנויית, ומתאר זוג, דתי וחילונית, שיוכלו להגשים את אהבתם רק בעזרת חייזרים שירימו את המחסומים. הנה הסרטון:

הנה עוד כמה סרטונים שהרשימו אותי. להמשיך לקרוא

אי שם בלב

היום עולה בארץ סרטה החדש של סופיה קופולה, "אי-שם". ראיתי את סרטה הראשון, "The virgin suicides", והשתעממתי נורא. ראיתי את סרטה השני, "Lost in translation", והשתעממתי נורא. אז נשבעתי שאני לא אלך לראות יותר סרטים שלה. ואכן, את סרטה השלישי כבר לא ראיתי, וגם את החדש אני לא מתכנן לראות. אבל משהו קפץ לי לעין. הנה תמונה מתוך החדש של קופולה:

ילדה אי שם

והנה תמונה מתוך סרט ישראלי שאהבתי

ילדה ומדוזות (את המדוזות לא רואים)

אני אוהב יותר להמשיך לקרוא

פייטר: דיויד או. ראסל ומלחמתו בעולם

האמת? אף פעם לא ראיתי סרט של דיויד או ראסל. עד אתמול. זה גם לא ממש עניין אותי עד היום. "שלושה מלכים" אמנם קיבל ביקורות טובות, אבל סיפור על שלושה חיילים אמריקאים בעירק שהופך לחיפוש אחר המטמון נראה לי אפעס…לא בטעם טוב, ולא מעניין מספיק, ו"אני (לב) האקביז" היה סרט שנוא על הרבה, ובמבט מבחוץ נראה לי סתום ופלצני (ולא עזרה הדליפה לאינטרנט של ההתפרצות המפורסמת של הבמאי על לילי טומלין במהלך הצילומים, מה שיצר לראסל תדמית של מטורף שחושב שהוא יודע יותר טוב מכולם). והיה גם סיפור על מריבה בין ראסל לג'יימס קאן על הסט של Nailed (סרט שעוד לא יצא) על הדרך הנכונה להיחנק מעוגיה (ג'יימס קאן פרש מהסרט).

אבל עכשיו הגיע "פייטר" לאקרנים בארץ, וכולם אומרים כל הזמן כמה זה סרט טוב. אז ניסיתי לעבור את חוויית או. ראסל. מסקנות: להמשיך לקרוא