אוסקר – פוסט מורטם

הוי, הבושה: ניחשתי רק 12 נכונים מתוך 24.

ובכל זאת נהניתי מהטקס. למרות שהמנחים היו העלובים ביותר בעשור האחרון. העלו באוב את בילי קריסטל ואת בוב הופ בשביל להראות איך זה נעשה. אבל היו הנאומים. אלו הרגעים שאני הכי אוהב בטקסי פרסים: נאומי הזכיה. הרגע שבו אהבה של הרבה אנשים לאיש אחד מתנקזת לרגע אחד. זה תמיד מרגש אותי. והפעם מארגני הטקס היו יותר סלחניים מהרגיל, ואיפשרו לחלק מהזוכים להודות למי-שזה-לא-יהיה בלי לעמוד עם סטופר. וכך הרווחנו את סיפורו המשעשע של טום הופר על אמא שלו, ואת מליסה לאו אומרת את המילה שמתחילה ב-F. היו נאומים יפים גם לנטלי פורטמן ולדיויד סיידלר (תסריטאי "נאום המלך").

מבחינת פרסים: לא כל כך הבנתי. היה איזשהו שלב בטקס שבאמת כבר לא ידעתי מי יזכה. סרט שזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, סביר שיזכה בעוד כמה, כי משהו עשה אותו טוב – אם זה משחק, בימוי, תלבושות, מוזיקה וכיוב'. עד שלב מאוד מאוחר בטקס ל"נאום המלך" היה רק פרס אחד – פרס התסריט. רק בסוף הוא זכה ב-3 נוספים : שחקן ראשי, בימוי, וסרט. בסך הכל 4 פרסים לסרט הטוב ביותר – נדמה לי מעט מדי. והיו כמה פרסים (מוצדקים לטעמי) ל"התחלה" (למרות שנחמץ הלב שרוג'ר דיקינס הפסיד שוב), וכמה פרסים ל"רשת החברתית" – בראשם פרס התסריט המעובד לארון סורקין, שהוא אמן המילה הכתובה. הייתי בשוק שזו מועמדותו הראשונה. הייתי בטוח שהוא היה מועמד כבר כמה פעמים.

וחוץ מזה, להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

והרי התחזית

העניין הוא כזה: מצד אחד, אני די נמנעתי מלכתוב על האוסקר בכלל, ולפרסם הימורים באופן ספיציפי יותר מכיוון שבלוגים אחרים עשו את לפני וטוב יותר (ואני מעדיף להתבדל, ולכתוב על דברים אחרים, כדי לעשות לעצמי, ולמי שבא לקרוא אותי, יותר מעניין), וחוץ מזה, הרגשתי שכל ממזר מלך, וכל אחד מנסה לפרסם הימור כאילו הוא הכי חכם בעולם (בעיקר באתרי החדשות למינהו). מצד שני, האוסקר הזה נעשה קצת צפוי ומשעמם מדי, וכדי לעשות לעצמי מעניין, החלטתי בכל זאת להיכנס לתוך משחק ההימורים ברגע האחרון. כולם יודעים ש"נאום המלך" ייקח, וכולם יודעים שקולין פירת' יזכה. ומה עם השאר?  בשנים שעברו הימרתי על 14 קטגוריות נכון (מתוך ה-24 שיש). אני מנסה לשפר את זה. הנה ההימור שלי:

סרט: "נאום המלך". הדיבור כל כך חזק, שאי אפשר להתעלם.

בימוי: דיויד פינצ'ר, "הרשת החברתית".בדרך כלל הסרט שזוכה בפרס הסרט זוכה גם בפרס הבמאי. לעיתים נדירות זה מתפצל (למשל, כש"התרסקות" זכה בפרס הסרט, ואנג לי בפרס הבימוי על "הר ברוקבק"). בתחילת המירוץ "הרשת החברתית" היה הסרט שהוביל, אבל איפשהו הכל התהפך, והמומנטום נעצר. ובכל זאת, אני מאמין שהסרט הזה ייקח כמה פרסי ניחומים הביתה. זה יהיה אחד מהם, וזה יהווה גם הערכה לבמאי מוביל שלא זכה עד כה לאוסקר.

שחקן ראשי: קולין פירת' ("נאום המלך"). הוא מוערך כבר הרבה שנים, ובשנה שעברה הוא היה מועמד (על "סינגל מן"). השנה הגיע זמנו. וחוץ מזה, הוא באמת מצוין ב"נאום המלך".

שחקנית ראשית: להמשיך לקרוא

בצרפת, ברומניה, או באירופה

מחר בלילה האוסקרים.

מיעטתי לכתוב על זה כי…יש הרבה אחרים שעושים את זה טוב ממני, וגם כי נדמה לי שהשנה הטקס לא מותח במיוחד. אבל נראה לי שגם אני אצטרף לחגיגת ההימורים, ממש ברגע האחרון (כלומר, מחר). בינתיים, מחלקים פרסים גם במקומות אחרים. בשבוע שעבר התקיים בספרד טקס פרסי הגויה, ואתמול חילקו פרסים בצרפת.

לפני חודש העליתי פוסט שסקר את המועמדים לסזאר הצרפתי. כתבתי שם שנראה לי שהקולנוע הצרפתי במשבר. עם סקירת רשימת הזוכים ניתן לראות שאין אפילו סרט אחד שהצרפתים ממש אהבו השנה. בד"כ יש שניים-שלושה סרטים שמושכים את העגלה (תראו את האוסקר השנה: כבר מספטמבר מדברים על "נאום המלך" נגד "הרשת החברתית"). ממקום מושבי בישראל התרשמתי שהיה סרט אחד ויחיד שהיה סרט הדגל של צרפת השנה: "על אלוהים ואנשים". העובדה שהסרט לא הגיע לשורטליסט הסופי של המועמדויות לאוסקר הפתיעה רבים, מכיוון  שהוא נחשב מדובר ומוערך (והוא יעלה על המסכים בארץ באפריל). אבל מסקירת רשימת הפרסים של האקדמיה הצרפתית ניתן לראות ש-17 הפרסים בקטגוריות השונות התחלקו ל-9 סרטים שונים. לא היה סרט אחד שהוביל. לא שני סרטים. לא שלושה. תשעה (!) סרטים. "על אלוהים ואנשים" אכן זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אבל הוא זכה רק לעוד שני פרסים: שחקן משנה, וצילום. למעשה, הסרט שזכה במספר הפרסים הגדול ביותר הוא "סופר הצללים" של רומן פולנסקי. הסרט, שדובר אנגלית, לקח ארבעה פרסים: בימוי, עריכה, תסריט מעובד, ומוסיקה. כלומר, "סופר הצללים" זכה ביותר פרסים מהסרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. מבלבל.

פרסים נוספים בסזאר להמשיך לקרוא

בלו ולנטיין: לא טובים השניים

בלו ולנטיין הוא מסוג הסרטים שאני שמח שמגיעים לארץ. סרט קטן, שנעשה בתקציב זעום, עם שחקנים מצוינים, מוערך ע"י הביקורת, ושאפילו קיבל כמה מועמדויות לאוסקר – ובכל זאת, יצאתי מאוכזב ממנו.

הסרט מתרחש בשני מישורי זמן, ומספר על העבר – בו נפגשו והתאהבו גיבורי הסרט – ועל ההווה, בו הם מבלים את רוב זמנם בריבים על כלום. נתחיל מהדברים הטובים – השחקנים, שמסתבר שחיו עם התסריט הזה במשך כמה שנים לפני שנגשו לצילומים – עושים עבודה מצוינת ואמינה. האינטראקציה ביניהם – גם בהתאהבות וגם בהווה המעורער -עוברת בצורה טבעית לחלוטין. והילדה שלהם בסרט מתוקה ומקסימה. כמו כן, המעברים בין הווה לעבר לא "מסומנים", והם אינטלגנטים ולא דידקטיים.

אבל להמשיך לקרוא

ביוטיפול: אקצ'ואלי, נוט באד את אול

וואו, זה היה קשה. ומפרך. אבל עברתי את זה. ואני אפילו שמח שעשיתי את זה. "ביוטיפול", סרטו החדש של אלחנדרו גונזאלס איניאריטו, הוא סרט שלוחץ מדי במקומות מסוימים, והוא סובל מעודף שומנים מסוים, אבל הוא גם דיון מעמיק ומרתק במציאות הכלכלית העולמית, ובמצב של העובדים הזרים (הסרט מתרחש בספרד, אבל הדברים נכונים גם לישראל).

תקציר הפרקים הקודמים: להמשיך לקרוא

127 שעות: בעצם רק תשעים וקצת דקות, וזהו.

אם לומר את האמת, אני לא ממש אוהב את דני בויל. אבל "127 שעות" הוא דני בויל במיטבו, what ever that means.

האמת שאני ראיתי רק שלושה סרטים של בויל: את "טריינספוטינג" ראיתי רק בגלל שהכריחו אותי (איזה עניין עם עבודה סמינריונית. אל תשאלו). סבלתי קשות. ולפני שנתיים היה את הסרט הזה שזכה באוסקר. שמאלץ דביק ואנרגטי. וזאת מילת המפתח אצל דני בויל: אנרגיה. בויל משחית כמויות עצומות של אנרגיה בסרטים שלו. זה מרשים לפרקים, אבל אותי זה בעיקר מעייף. להמשיך לקרוא

העולם גדול והישועה מעבר לפינה: רואים 6-6

היי, שלום. לא כתבתי כמה ימים כי…הייתי קצת עסוק, וגם כי לא ראיתי סרטים. אתמול ראיתי שניים. שניים וחצי בעצם. על אחד, "127 שעות", אני אעלה פוסט מחר (סרט סביר בעיניי, לא יותר). על השני, סרט בולגרי עם שם ארוך, "העולם גדול, והישועה מעבר לפינה" (גם כן סביר ולא יותר) אני אכתוב כאן. אבל לפני כן:

בין שני הסרטים נכחתי בהקרנה של סרט ישראלי קצר (קצת יותר מחצי שעה). לסרט קוראים "חמץ" (טריילר), והוא זכה בפסטיבל חיפה האחרון בפרס דרמת הטלויזיה. הסרט לטעמי יפה אבל להמשיך לקרוא