ארכיון חודשי: פברואר 2011
והרי התחזית
העניין הוא כזה: מצד אחד, אני די נמנעתי מלכתוב על האוסקר בכלל, ולפרסם הימורים באופן ספיציפי יותר מכיוון שבלוגים אחרים עשו את לפני וטוב יותר (ואני מעדיף להתבדל, ולכתוב על דברים אחרים, כדי לעשות לעצמי, ולמי שבא לקרוא אותי, יותר מעניין), וחוץ מזה, הרגשתי שכל ממזר מלך, וכל אחד מנסה לפרסם הימור כאילו הוא הכי חכם בעולם (בעיקר באתרי החדשות למינהו). מצד שני, האוסקר הזה נעשה קצת צפוי ומשעמם מדי, וכדי לעשות לעצמי מעניין, החלטתי בכל זאת להיכנס לתוך משחק ההימורים ברגע האחרון. כולם יודעים ש"נאום המלך" ייקח, וכולם יודעים שקולין פירת' יזכה. ומה עם השאר? בשנים שעברו הימרתי על 14 קטגוריות נכון (מתוך ה-24 שיש). אני מנסה לשפר את זה. הנה ההימור שלי:
סרט: "נאום המלך". הדיבור כל כך חזק, שאי אפשר להתעלם.
בימוי: דיויד פינצ'ר, "הרשת החברתית".בדרך כלל הסרט שזוכה בפרס הסרט זוכה גם בפרס הבמאי. לעיתים נדירות זה מתפצל (למשל, כש"התרסקות" זכה בפרס הסרט, ואנג לי בפרס הבימוי על "הר ברוקבק"). בתחילת המירוץ "הרשת החברתית" היה הסרט שהוביל, אבל איפשהו הכל התהפך, והמומנטום נעצר. ובכל זאת, אני מאמין שהסרט הזה ייקח כמה פרסי ניחומים הביתה. זה יהיה אחד מהם, וזה יהווה גם הערכה לבמאי מוביל שלא זכה עד כה לאוסקר.
שחקן ראשי: קולין פירת' ("נאום המלך"). הוא מוערך כבר הרבה שנים, ובשנה שעברה הוא היה מועמד (על "סינגל מן"). השנה הגיע זמנו. וחוץ מזה, הוא באמת מצוין ב"נאום המלך".
שחקנית ראשית: להמשיך לקרוא
בצרפת, ברומניה, או באירופה
מחר בלילה האוסקרים.
מיעטתי לכתוב על זה כי…יש הרבה אחרים שעושים את זה טוב ממני, וגם כי נדמה לי שהשנה הטקס לא מותח במיוחד. אבל נראה לי שגם אני אצטרף לחגיגת ההימורים, ממש ברגע האחרון (כלומר, מחר). בינתיים, מחלקים פרסים גם במקומות אחרים. בשבוע שעבר התקיים בספרד טקס פרסי הגויה, ואתמול חילקו פרסים בצרפת.
לפני חודש העליתי פוסט שסקר את המועמדים לסזאר הצרפתי. כתבתי שם שנראה לי שהקולנוע הצרפתי במשבר. עם סקירת רשימת הזוכים ניתן לראות שאין אפילו סרט אחד שהצרפתים ממש אהבו השנה. בד"כ יש שניים-שלושה סרטים שמושכים את העגלה (תראו את האוסקר השנה: כבר מספטמבר מדברים על "נאום המלך" נגד "הרשת החברתית"). ממקום מושבי בישראל התרשמתי שהיה סרט אחד ויחיד שהיה סרט הדגל של צרפת השנה: "על אלוהים ואנשים". העובדה שהסרט לא הגיע לשורטליסט הסופי של המועמדויות לאוסקר הפתיעה רבים, מכיוון שהוא נחשב מדובר ומוערך (והוא יעלה על המסכים בארץ באפריל). אבל מסקירת רשימת הפרסים של האקדמיה הצרפתית ניתן לראות ש-17 הפרסים בקטגוריות השונות התחלקו ל-9 סרטים שונים. לא היה סרט אחד שהוביל. לא שני סרטים. לא שלושה. תשעה (!) סרטים. "על אלוהים ואנשים" אכן זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אבל הוא זכה רק לעוד שני פרסים: שחקן משנה, וצילום. למעשה, הסרט שזכה במספר הפרסים הגדול ביותר הוא "סופר הצללים" של רומן פולנסקי. הסרט, שדובר אנגלית, לקח ארבעה פרסים: בימוי, עריכה, תסריט מעובד, ומוסיקה. כלומר, "סופר הצללים" זכה ביותר פרסים מהסרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. מבלבל.
פרסים נוספים בסזאר להמשיך לקרוא
בלו ולנטיין: לא טובים השניים
בלו ולנטיין הוא מסוג הסרטים שאני שמח שמגיעים לארץ. סרט קטן, שנעשה בתקציב זעום, עם שחקנים מצוינים, מוערך ע"י הביקורת, ושאפילו קיבל כמה מועמדויות לאוסקר – ובכל זאת, יצאתי מאוכזב ממנו.
הסרט מתרחש בשני מישורי זמן, ומספר על העבר – בו נפגשו והתאהבו גיבורי הסרט – ועל ההווה, בו הם מבלים את רוב זמנם בריבים על כלום. נתחיל מהדברים הטובים – השחקנים, שמסתבר שחיו עם התסריט הזה במשך כמה שנים לפני שנגשו לצילומים – עושים עבודה מצוינת ואמינה. האינטראקציה ביניהם – גם בהתאהבות וגם בהווה המעורער -עוברת בצורה טבעית לחלוטין. והילדה שלהם בסרט מתוקה ומקסימה. כמו כן, המעברים בין הווה לעבר לא "מסומנים", והם אינטלגנטים ולא דידקטיים.
אבל להמשיך לקרוא
ביוטיפול: אקצ'ואלי, נוט באד את אול
וואו, זה היה קשה. ומפרך. אבל עברתי את זה. ואני אפילו שמח שעשיתי את זה. "ביוטיפול", סרטו החדש של אלחנדרו גונזאלס איניאריטו, הוא סרט שלוחץ מדי במקומות מסוימים, והוא סובל מעודף שומנים מסוים, אבל הוא גם דיון מעמיק ומרתק במציאות הכלכלית העולמית, ובמצב של העובדים הזרים (הסרט מתרחש בספרד, אבל הדברים נכונים גם לישראל).
תקציר הפרקים הקודמים: להמשיך לקרוא
127 שעות: בעצם רק תשעים וקצת דקות, וזהו.
אם לומר את האמת, אני לא ממש אוהב את דני בויל. אבל "127 שעות" הוא דני בויל במיטבו, what ever that means.
האמת שאני ראיתי רק שלושה סרטים של בויל: את "טריינספוטינג" ראיתי רק בגלל שהכריחו אותי (איזה עניין עם עבודה סמינריונית. אל תשאלו). סבלתי קשות. ולפני שנתיים היה את הסרט הזה שזכה באוסקר. שמאלץ דביק ואנרגטי. וזאת מילת המפתח אצל דני בויל: אנרגיה. בויל משחית כמויות עצומות של אנרגיה בסרטים שלו. זה מרשים לפרקים, אבל אותי זה בעיקר מעייף. להמשיך לקרוא
העולם גדול והישועה מעבר לפינה: רואים 6-6
היי, שלום. לא כתבתי כמה ימים כי…הייתי קצת עסוק, וגם כי לא ראיתי סרטים. אתמול ראיתי שניים. שניים וחצי בעצם. על אחד, "127 שעות", אני אעלה פוסט מחר (סרט סביר בעיניי, לא יותר). על השני, סרט בולגרי עם שם ארוך, "העולם גדול, והישועה מעבר לפינה" (גם כן סביר ולא יותר) אני אכתוב כאן. אבל לפני כן:
בין שני הסרטים נכחתי בהקרנה של סרט ישראלי קצר (קצת יותר מחצי שעה). לסרט קוראים "חמץ" (טריילר), והוא זכה בפסטיבל חיפה האחרון בפרס דרמת הטלויזיה. הסרט לטעמי יפה אבל להמשיך לקרוא
אומץ אמיתי: הטוב, הרע, והשאר
זה מוזר. בתור סרט שדי נהניתי ממנו, יש לי לא מעט טענות ל"אומץ אמיתי" AKA "הסרט החדש של האחים כהן".
מתוך "אומץ אמיתי". סרט מוזר
אז ככה: הם עושים סרטים מאז 1984. ראיתי את הרוב (רק את "צומת מילר" ואת "הקפיצה הגדולה" לא ראיתי). את הרוב אני גם אוהב. ו"אומץ אמיתי" הוא מערבון. כזה שכבר לא עושים יותר. אבל הבעייה העיקרית שלי עם הסרט הזה היא חוסר היכולת שלי להסתנכרן לטון שלו: לא הבנתי אם זו התרפקות על המערב הישן והטוב, או השלמה עם זה שהוא הלך לבלי שוב. יש לא מעט הומור בסרט, אבל להמשיך לקרוא
לחם שחור, עתיד בהיר
"האיטרנט הוא לא העתיד. האינטרנט הוא ההווה. האינטרנט מציב לנו, יוצרי הקולנוע ומפיציו, אתגרים חדשים ועלינו לעמוד בהם" – זהו חלק מהנאום שנשא על הבמה אתמול נשיא האקדמיה הספרדית לקולנוע, אלקס דה לה איגלסיה (כלומר, עד כמה שאני מבין ספרדית) במהלך טקס חלוקת פרסי הגויה. דה לה איגלסיה, במאי ידוע ומוכר בספרד (בישראל פחות. רק סרט אחד שלו הופץ אצלנו בעבר – "הון משותף"), היה גם המועמד המוביל לזכיה, כשסרטו "בלדה עצובה לחצוצרה" גרף את מספר המועמדויות הגדול ביותר – 15. הוא גם הוצג בשנה שעברה באחד מפסטיבלי הקולנוע המכובדים ביותר שיש – בונציה. בסופו של דבר, דה לה איגלסיה הלך הביתה עם 2 פרסים בלבד – על איפור ועל אפקטים מיוחדים.
בפוסט שכתבתי כשהתפרסמו המועמדויות לפני כחודש הימרתי שהזוכה הגדול יהיה להמשיך לקרוא
ברוכה הבאה לריילי: ברוכים הבאים לעולם האמיתי
איזה כיף שיש עוד סרטים כאלו. בתוך עולם של דיגיטליות הולכת וגוברת, ו-3D בכל פינה, עדיין עושים (ואפילו מפיצים!) סרטים שמספרים סיפורים מהחיים. בלי דרמות הוליוודיות גדולות, ובלי אקדחים/רובים/ לייזרים, רק סיפור נוגע ללב, שמשוחק ע"י שחקנים טובים, ומבוים בכנות שמביאה למסך פיסת חיים אנושית.
"ברוכה הבאה לריילי" מספר על משפחת ריילי: זוג בגיל העמידה, שאיבד בעבר את ביתו בתאונת דרכים. האם מסתגרת מאז בביתה, והאב לא מוכן להשלים עם עצירת החיים, ומנסה בכל זאת להמשיך. הנסיבות מפגישות אותו עם חשפנית צעירה שהופכת להיות תחליף-בת, והתיקון למשפחה הפצועה הזו.
ברוכה הבאה לריילי: פשוט, אנושי, מרגש
איתן 