אומץ אמיתי: הטוב, הרע, והשאר

זה מוזר. בתור סרט שדי נהניתי ממנו, יש לי לא מעט טענות ל"אומץ אמיתי" AKA "הסרט החדש של האחים כהן".

מתוך "אומץ אמיתי". סרט מוזר

אז ככה: הם עושים סרטים מאז 1984. ראיתי את הרוב (רק את "צומת מילר" ואת "הקפיצה הגדולה" לא ראיתי). את הרוב אני גם אוהב. ו"אומץ אמיתי" הוא מערבון. כזה שכבר לא עושים יותר. אבל הבעייה העיקרית שלי עם הסרט הזה היא חוסר היכולת שלי להסתנכרן לטון שלו: לא הבנתי אם זו התרפקות על המערב הישן והטוב, או השלמה עם זה שהוא הלך לבלי שוב. יש לא מעט הומור בסרט, אבל בניגוד לרוב הסרטים של הכהנים, הפעם הוא לא עבד עלי (ברובו). סצינות ההתמקחות בתחילת הסרט היו חסרות את הפאנצ'ים שיהפכו אותה לממתק חד לשון. וגם הדרמה סובלת מעליות וירידות: רוב הסרט זורם בנעימות, נחמד כזה, אבל מדי פעם מגיעות סצינות מופלאות, מפתיעות, ומרתקות. אחת הסצינות האלו היא דוגמא לכל מה שטוב ופחות טוב בסרט הזה: בחלק הראשון של הסרט יש סצינה שבה הנערה, גיבורת הסרט, עולה על סוס וחוצה את הנהר. היא עושה מעשה מסוכן, אבל היא מצליחה לצאת בריאה ושלמה בצד השני. וגם יבשה לגמרי. טעות? קשה להאמין. אבל קשה לי למצוא הסבר אחר. וזה מתחבר לי למה שקורה בחלק האחרון של הסרט, כשהצילום חושף בצורה ברורה את העובדה  שהוא נעשה באולפן, ולא און-לוקיישן: בעבר, בסרטים של הוליווד הקלאסית, ניתן היה להבחין בקלות בחוסר ההתאמה בין הרקע לבין הדמות הראשית, בעיקר בצילום של נסיעה ברכב. מאז כבר למדו לעשות את ההתאמה הזו כך שלא נרגיש, אבל בסצינות לקראת הסוף של "אומץ אמיתי" ניתן להבחין באותה "טעות". שוב, קשה להאמין, אבל קשה למצוא הסבר אחר. ניסיתי לחשוב שיש כאן סוג של התרפקות על הוליווד הקלאסית, ודרכה גם התרפקות על המערב הפרוע הישן, אבל האפילוג של הסרט מבטל את זה.

אם לתמצת את הסרט, "אומץ אמיתי" מספר על מסעה של נערה של בת 14 לנקום את רצח אביה. הרבה קראתי על הילדה שמגלמת את התפקיד הראשי, היילי סטיינפלד. היא מועמדת לאוסקר, וכולם אוהבים אותה. אני פחות התרשמתי. אמנם היא מבצעת את תפקידה בנחישות הדרושה, אבל אין לה את הצד השני: אני לא מאמין לה שאביה נרצח לפני מספר ימים. שחקנית טובה באמת היתה צריכה להראות את שני הצדדים – הנחוש והרגיש – בעת ובעונה אחת. אין את זה כאן. השאר (ג'ף ברידג'ס ומאט דיימון בתפקיד שכירי החרב שעוזרים לילדה) עושים עבודה מהימנה, אבל לא מדהימה (ג'ף ברידג'ס עושה פחות או יותר את ה Dude מ"ביג לבובסקי"). ונוסף לרגעי הצילום התמוהים בסוף הסרט, יש גם רגעים שבהם נאנחתי למראה היופי הבלתי נתפס שניבט מעדשתו של רוג'ר דיקינס. תחילת הסרט, עם השלג שיורד באיטיות, או בהמשך, עם הנופים שטופי השמש,ובליווי המוסיקה הנהדרת של קרטר בורוול – אלו רגעים נפלאים של קולנוע טהור. ואז גם מגיעות סצינות מפתיעות של אקשן (לאו דווקא יריות), ובסופן – הסרט חוזר לסורו.זורם בנעימים ולא משעמם לרגע, אבל גם נמשך קצת יותר מדי (העניין עם הנחשים בסוף קצת מושך את הסרט מעבר לאורך הנשימה שלו. מיותר לטעמי).

סרט מוזר, "אומץ אמיתי". לא אחיד בצורה קיצונית. כשיצאתי מאולם הקולנוע, חשבתי לעצמי: סרט יפה מאוד, אבל האחים כהן כבר עשו סרטים הרבה יותר טובים.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

3 מחשבות על “אומץ אמיתי: הטוב, הרע, והשאר

  1. שלום איתן וברכות לעצמי על גילוי הבלוג.
    ולגבי הסרטים שלא ראית, ממליץ מאוד לראות. "צומת מילר" הוא, לדעתי, הטוב שבסרטי האחים. מין גרסה גנגסטרית של יוג'ימבו. "הקפיצה הגדולה" פשוט נהדר. כ"כ שונה מכל הסרטים האחרים שלהם, בהיותו סוג של מיין-סטרים, ואם זאת מכיל את רוב האלמנטים שלמדנו להכיר מהם. כנראה בגלל סיבה זו הוא נכשל בקופות.

    את אומץ אמיתי אראה בקרוב.

  2. אני מחזק את ההמלצה של תומאס: צומת מילר הוא הסרט הטוב ביותר של האחים כהן, ולדעתי בהפרש רציני מרוב האחרים. (בכלל, עם השנים הערכתי לאחים כהן הלכה וירדה — לא רק לסרטיהם החדשים, שהם בדרך-כלל פחות טובים מהמוקדמים, אלא אפילו למוקדמים שפעם אהבתי יותר. אבל צומת מילר מחזיק מעמד).

  3. נו באמת איתן. זה מה שהיה לך להגיד על הסרט המרגש והנפלא הזה? אתה מפגין כאן זווית קטנונית ולא עניינית
    כמו שהילדה יצאה יבשה מהנהר,אני דווקא ראיתי אותה כן רטובה ברגליים.הכהנים לא מתעכבים על זוטות כאלו.
    הם לא מחפשים ריאליזם טהור. הם מחפשים שרשים מיתולוגיים.הם מחפשים את הדימויי.הסרט מסוגנן ומלא בפאתוס אני הרגשתי את הצד האלגי שלו. יש בו קינה על העבר,על הקולנוע הקלאסי שנעלם,על המיתוס שנעלם,על הערכיםהמוסריים
    שאבדו, על התמימות שאיננה.זהו הסרט הכי מרגש של האחים כהן.הוא אפוף במלנכוליה. אף אחד מסרטיהם לא היה
    בו את הפאתוס שיש בסרט זה,ואת התמימות.הם בדרך כלל ציניים מאד אבל כאן יש רגש טהור.אני מאד אוהבת את השילוב של אירוניה ורגש, כי אלה הם החיים.והסרט הזה משלב את שניהם ולכן התוצאה מרגשת.רציתי לבכות
    מצטערת ג'ף ברדג'ס לא ממחזר כאן את הדמות מביג לבובסקי. הוא קאובוי מזדקן עד קצה השערה. ולגמרי נכנס לדמות
    ולייצוג הקולנועי שלה.היה מגיע לו אוסקר ולא לקולין פירת' שדמות המלך ג'ורג' כתובה מאד שטוח.וכך דמותו שטוחה
    ולא מעניינת מי יודע מה.הילדה נהדרת היו כאן שלשה דורות כמעט ברדג'ס, דיימון והילדה.
    היא מדוייקת מאד ומגלמת היטב את הקשיחות והערכיות של אגדות המערב הפרוע.והיא גם דור ההמשך של המסורת הזאת.ההבעות שלה נהדרות ולא מוגזמות. כך מט דיימון מצויין.הסרט כאילו זועק אל תשכחו אותנו.במובן הזה הוא מעין
    המשך לארץ קשוחה שגם הוא סוג של מערבון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s