אוסקר – פוסט מורטם

הוי, הבושה: ניחשתי רק 12 נכונים מתוך 24.

ובכל זאת נהניתי מהטקס. למרות שהמנחים היו העלובים ביותר בעשור האחרון. העלו באוב את בילי קריסטל ואת בוב הופ בשביל להראות איך זה נעשה. אבל היו הנאומים. אלו הרגעים שאני הכי אוהב בטקסי פרסים: נאומי הזכיה. הרגע שבו אהבה של הרבה אנשים לאיש אחד מתנקזת לרגע אחד. זה תמיד מרגש אותי. והפעם מארגני הטקס היו יותר סלחניים מהרגיל, ואיפשרו לחלק מהזוכים להודות למי-שזה-לא-יהיה בלי לעמוד עם סטופר. וכך הרווחנו את סיפורו המשעשע של טום הופר על אמא שלו, ואת מליסה לאו אומרת את המילה שמתחילה ב-F. היו נאומים יפים גם לנטלי פורטמן ולדיויד סיידלר (תסריטאי "נאום המלך").

מבחינת פרסים: לא כל כך הבנתי. היה איזשהו שלב בטקס שבאמת כבר לא ידעתי מי יזכה. סרט שזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, סביר שיזכה בעוד כמה, כי משהו עשה אותו טוב – אם זה משחק, בימוי, תלבושות, מוזיקה וכיוב'. עד שלב מאוד מאוחר בטקס ל"נאום המלך" היה רק פרס אחד – פרס התסריט. רק בסוף הוא זכה ב-3 נוספים : שחקן ראשי, בימוי, וסרט. בסך הכל 4 פרסים לסרט הטוב ביותר – נדמה לי מעט מדי. והיו כמה פרסים (מוצדקים לטעמי) ל"התחלה" (למרות שנחמץ הלב שרוג'ר דיקינס הפסיד שוב), וכמה פרסים ל"רשת החברתית" – בראשם פרס התסריט המעובד לארון סורקין, שהוא אמן המילה הכתובה. הייתי בשוק שזו מועמדותו הראשונה. הייתי בטוח שהוא היה מועמד כבר כמה פעמים.

וחוץ מזה, להמשיך לקרוא