לא אישי. אירי.

הסינמטקים בישראל מקרינים החודש כמה סרטים איריים במסגרת "שבוע הקולנוע האירי". ראיתי אתמול שניים מתוך המבחר המוצע, ושניהם סרטים פגומים, אבל שווים צפייה.

הראשון הוא "שלו ושלה". סרט דוקומנטרי חביב (ב-35 מ"מ!) שמתיימר להביא את סיפור החיים הנשי אל המסך, מינקות ועד זיקנה. במשך 80 דקות הסרט עובר עם הדמויות את שלבי החיים – מרגע שהתינוקת מונחת בעדינות בתוך הלול, דרך ילדות והקשרים שלהן עם האבא, עבור בבעיות התבגרות (הוא אוהב אותי/ הוא לא אוהב אותי), חתונה, לידה, גידול ילדים, פרידה מהגוזלים שעוזבים את הקן, ועד התמודדות עם זיקנה ועם מוות. הבחירות הסגנוניות של הסרט מקסימות: כל הנשים מרואינות בביתן, והן תמיד מצולמות בסביבתן המיידית: מסדרות את הבית, עובדות בגינה שבחצר, מנקות, או סתם יושבות בסלון. לכל אורך הסרט לא נראה ולו גבר אחד, והנשים הן היחידות שקולן נשמע. הסיפורים שהן מספרות הן אנקדוטות מחיים נשיים באירלנד של המאה ה-21, ועל הסרט נחה רוח מחויכת רוב הזמן.

ילדה. מתוך "שלו ושלה".

יש רק בעייה אחת מרכזית בסרט: בסרט שאורכו 80 דקות, מרואינות בערך 80 נשים. כל אחת מהנשים מקבלת בערך דקת מסך אחת, ובאותה דקה אנו יכולים רק לחייך למשמע הסיפור שלה, אבל לא ממש להיקשר ריגשית לדמות. כך שהסרט הזה הוא רק טעימה מהחיים, ליטוף חולף על לחי הצופה, ולא יותר מזה. ועדיין, יש בסרט הזה משהו נחמד ומעניין. והשוט האחרון שלו, שהוא השוט היחיד בסרט שבו נראה גבר חולף במסדרון נדמה לי כשוט פיוטי, שמשווה לגבר מעמד של פאנטום, של אשליה/הזיה.

"שלו ושלה" יוקרן ב-14/03 בסינמטק ירושלים

ב-17/03 בסינמטק שדרות

ב-22/03 בסינמטק ראש פינה

וב-23/03 בסינמטק חיפה

הסרט השני הוא כבר סיפור אחר. שמו הוא "שום דבר אישי". כבר נתקלתי בשנה האחרונה בשמו של הסרט הזה מספר פעמים. הוא זכה במספר פרסים בפסטיבל החשוב בלוקרנו, וארנסט הארדי כתב על הסרט הזה ב"ווילג' וויס": "תענוג לצפייה". ואכן, "שום דבר אישי" נדמה לי כסרט ביכורים של במאית מאוד מוכשרת, שאמנם עדיין ניכרת בה הבוסריות, אבל העין הקולנועית שלה, בשילוב הרגישות הנשית הייחודית שלה, עוד עשויים ליצור סרטים יפהפיים בעתיד.

"שום דבר אישי" הוא בעיקרו סרט אינטימי, קונצרט לשני שחקנים: לוטה ורביק ההולנדית האנונימית (שקיבלה ב-2010 את הערכת האקדמיה האירופית כאחת מתגליות השנה), שחקנית יפה וחידתית, וסטפן ראה הותיק והנהדר (שידוע בעיקר מהופעותיו בכמעט כל סרטיו של ניל ג'ורדן). ראה הוא מרטין, אדם בודד המתגורר בבית מבודד על גדות נהר. ורביק אינה מזוהה בשמה עד סוף הסרט (כשמרטין קורא לה, הוא אומר: "היי, את") – נערה במנוסה (לא כל כך ברור ממה), חשדנית כלפי כל העולם, חיה מן היד אל הפה, ומתגוררת בתוך אוהל מאולתר. מרטין חס על הנערה, ומציע לה אוכל ומגורים בעבור עבודה בגינה ובבית. מערכת היחסים המתפתחת ביניהם ממלאת את כל הסרט.

אישה. סטפן ראה , לוטה ורביק, והטבע האירי ב"שום דבר אישי"

אורסולה אנטוניאק (זכרו את השם), במאית הולנדית ממוצא פולני, מפליאה בצילומי נוף אירי, ומקפידה על תחושה אמיתית ממש של טבע רטוב מהגשם. גם בסצינות שמתרחשות בתוך הבית, מקפידה אנטוניאק על סאונד של גשם ברקע. השקט שבו מובילה אנטוניאק את הסרט מרשים ומהפנט, ושני השחקנים מדויקים ומרגשים. חבל שלא כל מהלכי העלילה ברורים, וכמה מהם נדמים אף שרירותיים, אבל זה די נסלח, כי "שום דבר אישי" מראה הבטחה גדולה לקולנוע אירופי נשי, רך אבל לא מתפנק, יפהפה אבל לא מתיפיף. "שום דבר אישי" בהחלט שווה צפייה (למרות שהסרט מוקרן מפורמט דיגיטלי).

"שום דבר אישי" יוקרן ב- 15/03 בסינמטק חיפה

ב-17/03  בסינמטק ירושלים

וב-21/03 בסינמטק שדרות

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s