על אלהים ואנשים: אלהים אולי, אנשים לא כל כך

מחר תתקיים בצרפת מסיבת עיתונאים שעניינה הכרזת רשימת הסרטים שיוקרנו בחודש הבא בפסטיבל קאן 2011. מחר גם עולה על המסכים בארץ הסרט שזכה בפרס חבר השופטים של פסטיבל קאן 2010, "על אלהים ואנשים".

בסקירות פרסי האקדמיה הצרפתית לקולנוע (כאן וכאן) כתבתי שלהרגשתי הקולנוע הצרפתי נמצא במשבר. "על אלהים ואנשים"  היה אמור להיות הסרט היחיד שיתעלה מעל כולם. אבל גם הוא התקשה לסחוף את האקדמיה שם, ובנוסף לפרס הסרט הטוב ביותר הוא לקח רק עוד שני פרסים (שחקן משנה וצילום). אחרי שראיתי את הסרט, אני די מבין למה. יש ב"על אלהים ואנשים" סטייל ודרך, אבל הוא כל כך נמנע ממה שהוא חושב שיהיה מניפולטיבי, שבסופו של דבר הוא משאיר אותי מרוחק ולא נוגע.

הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי, מספר את סיפורם של מספר נזירים צרפתים שחיים במנזר באלג'יריה בשנות ה-90. הם חיים את שליחותם הדתית, אבל גם מחוברים לקהילה הלא-נוצרית שבתוכה הם חיים, ומקיימים איתם יחסים סימביוטיים. אבל כשהפונדמנטליזם חסר הסובלנות מרים ראש, ומעשי אלימות הופכים לעניין שבשגרה, הנזירים מהרהרים בשליחותם, והופכים בשאלה האם להישאר, ולסכן את חייהם למען אמונתם, או לחזור לצרפת ולהציל את חייהם.

הבעיה של הסרט, לדעתי, היא חוסר הרצון שלו להיכנס לתוך הורידים של האנשים האלו. מתוך כ-8 נזירים, עד סוף הסרט אני אכיר אולי אחד או שניים מהם. כל השאר נשארים פונקציונליים, ולא יותר מכך. הסרט, בשקט מוערך ועקשני, מתאר את שגרת חייהם של הנזירים: אין ספור טקסים דתיים (שלא אומרים ליהודי שכמוני כלום), וכמה מפגשים אקראיים עם האוכלוסיה המקומית (בעיקר בעזרה תרופתית לחולים). קשה להגיד שיש בסרט היכרות עם הדמויות, ולכן אני לא יכול להתרגש ולהבין את משבר האמונה שעומד במרכז הסיפור. קסאוויה בובואה מספר את הסיפור נטו, ומתעקש להישאר מרוחק מהאנשים שחווים אותו, ולכן אני מרגיש שיש ב"על אלהים ואנשים" משהו דידקטי.

אני מתפלל – הס פן תעיר

הדבר בולט במיוחד בסצינת ההליקופטר ובסצינת אגם הברבורים. בשתיהן הרגשתי שאו-טו-טו הולכת להגיע סצינה אופראית של טבח וירי חסר הבחנה, אבל זה לא קורה. אז מצד אחד בראבו לבמאי שנמנע. אבל מצד שני: אז למה הסצינות האלו קיימות בכלל? למה הסט-אפ הזה אם אין פיי-אוף? מה, בשביל להראות שאתה נמנע בכוח?

יש בסרט גם הקבלה ל"בעולם טוב יותר", זוכה האוסקר של סוזאן ביר. גם כאן, כמו בסרט הדני, נדרשים הגיבורים לטפל רפואית ברוע המוחלט. על סוזאן ביר כתבו כמה מבקרים שהיא מניפולטיבית מדי. אני לא חושב כך, ולהרגשתי האוסקר שבו זכתה מוצדק לחלוטין. "על אלהים ואנשים" מספר את הסיפור, אבל לא מתעכב על האנשים, ולכן אני נותר באולם לא ממש מבין על מה כל הרעש.

צלמת הסרט, קרולין שמפטייה (שמצלמת בימים אלו את סרטו החדש של תאופיק אבו וייל) עושה עבודה יפה בתיאור הסביבה, והשחקנים מנסים להשלים את מה שאין בבימוי. לחלקם זה מצליח: למברט ווילסון, בתפקיד הנזיר הבכיר, נכנס לחלוטין לתוך תפקידו, והוא מרשים מאוד בעמידתו האיתנה מול האיום החיצוני,ומול הערעור על סמכותו מבית. מייקל לונדסדייל (בן ה-80!) חביב ונעים בתפקיד הנזיר-רופא, והוא גם זה שזכה בפרס הסזאר(הדי מוצדק)  לשחקן המשנה. כל השאר נדמים כסטראוטיפים יותר מאנשים באמת. והבימוי השקט אמנם מרשים, אבל בסופו של דבר מעייף יותר, ופחות מעניין.

נ.ב. יש בסרט סצינה של צעדת מוות. בימים אלו, פרה-יום השואה, מצאתי את הסצינה הזו מטרידה מדי.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

2 מחשבות על “על אלהים ואנשים: אלהים אולי, אנשים לא כל כך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s