היום שבו לא נולדתי: השיר המעפן שבתוכי

לא תמיד הדברים מסתדרים כמו שאני רוצה.

לפני שבוע ויומיים הצלחתי להתביית על אתר חו"לי שדיווח בריל-טיים על רשימת הסרטים שיתמודדו בפסטיבל קאן הקרוב. עשיתי סוג של לייב-בלוג ועדכנתי גם אני, מה שהפך אותי לאחד הבלוגים הראשונים בעברית (אם לא הראשון, לא בדקתי את זה מדעית) שדיווח שיוסף סידר יהיה בקאן.

ידעתי שכמה ימים אחרי זה יפורסמו עוד כמה שמות במסגרות המשנה, ורציתי לחזור על הלייב-בלוגינג הזה. ואז: בערב החג יצא הודעה שהגר בן אשר התקבלה. דבר שדי ביטל את האפשרות שיהיה בקאן עוד ישראלי (כי אם בן אשר קיבלה הודעה מוקדמת, למה אף אחד אחר לא קיבל). ואז הגיע יום ההכרזה השני. חיכיתי ע"י המחשב שעות, ולא הגיעו עדכונים. אז הלכתי לישון (היה חג, אז נחתי). כשהתעוררתי כל הרשת כבר היתה מלאה דיווחים על הליין-אפ המעודכן. לא ראיתי טעם להעלות פוסט נוסף על מה שכולם יודעים (מה גם שחוויית הלייב-בלוגינג, שכל כך נהניתי ממנה, הלכה כאן פייפן).

והתוצאה היתה שלא עידכנתי את הבלוג שלי בשבוע האחרון. מה גם שבחודש האחרון, בגלל אילוצים שונים, פספסתי כמה הקרנות של סרטים מסקרנים, וכך עדיין לא ראיתי כמה סרטים שעלו ועולים בזמן הקרוב – ולא היה לי על מה לכתוב. ואתמול, סוף סוף, השלמתי קצת פערים: הייתי בטרום בכורה של הסרט החדש של ג'ודי פוסטר, שיהיה בקאן, ואמור לצאת למסכים בארץ מיד אח"כ (בכמה מילים: כמוסת רגש מדויקת וחכמה. סרט יפהפה), ובערב ראיתי סרט שיצא למסכים כבר בשבוע שעבר, ורק אתמול יצא לי לראות אותו: "היום בו לא נולדתי" (או בשמו הגרמני המקורי: "השיר שבתוכי").

====================================================

והנה הסיפור על איך במאי לא אינטלגנטי במיוחד מחרב במו ידיו את הסרט של עצמו, שיש בו הרבה דברים יפים, והוא בכל זאת מתסכל ומעצבן.

זוכרים את "מגנוליה"? שורת הבסיס של הסרט ההוא היתה: "אנחנו אולי גמרנו עם העבר, אבל העבר לא גמר איתנו". שם זה היה חשבון נפש עם החטאים שעשינו בעבר, וחיפוש אחר גאולה. ב"יום בו לא נולדתי", העבר חוזר אל חייה של בחורה צעירה, אבל לא מדובר בחטאיה שלה, אלא בחטאי הוריה (או מי שהיא חשבה שהם הוריה). שחיינית גרמניה נוסעת לדרום אמריקה לצורך תחרות. בעצירת ביניים בבואנוס איירס היא במקרה שומעת אמא שרה שיר ערש לילד שלה. למרות שהיא לא מבינה ספרדית, השיר נשמע לה מוכר, ורגשות עמוקים פורצים בבת אחת. המקרה הזה מוביל לחקירה על זהותה, ומה קרה לה כילדה קטנה בבואנוס איירס. אז מה אנחנו צריכים לעשות עם העבר? להמשיך להתחשבן איתו, או ללמוד להכיר אותו, ובאותה נשימה להבין שאי אפשר להתחשבן עם העבר לנצח, כי בדרך מפסיקים בעצם לחיות?

שאלות מעניינות, במיוחד אם הן מגיעות מגרמניה (ולא, אין כאן אפילו אזכור בודד למלחמה ההיא). אבל הבמאי, שזהו כנראה סרטו הראשון, שוגה בלא מעט בחירות סגנוניות, וכך, למרות שחקנים לא רעים, ותסריט יפה, כמעט כל רגע שאמור להיות מרגש בסרט מתפספס, והסרט הלך פייפן.

פוסטר הסרט

דוגמאות: המראה. שימוש קולנועי במראה מהווה בדרך כלל כלי להתבוננות פנימית. אדם מסתכל במראה לא רק ככלי עזר לגילוח או לאיפור, אלא כרגע של הרהור פנימי. המבט הוא לא רק אל הגוף, אלא אל תוך הנשמה. בסרט כמו זה, בו הגיבורה מגלה דברים חדשים על העבר שלה, זה די נדרש. אבל פלוריאן קוסן, הבמאי, שעושה שימוש אינטנסיבי במראות, משתמש בהן למבט חיצוני במקום למבט פנימי. במקומות רבים בסרט מציב קוסן מראות בכל מיני מקומות שהוא מצלם בהם, וזאת כאמצעי להגדיל את טווח הראיה שלנו. בחדר במלון, במסדרון של אותו מלון, או אפילו ברחוב, מציב הבמאי את מצלמתו כך שאנו רואים 180 מעלות, ובעזרת המראה אנו רואים גם מה שמתרחש מעבר לטווח הראיה שלנו. זה רעיון ויזואלי יפה כשלעצמו, אבל הוא לא מתאים לסרט הזה. בעיניי זה מראה על במאי שוויצר, שרוצה להראות שהוא יודע לעשות קולנוע יפה. והמראות הן הצרה הכי קטנה של הסרט.

העריכה של הסרט דפוקה. דרמה בד"כ צריכה את הזמן שלה. אבל קוסן חותך את הסרט שלו בקליפיות עצבנית, ולא מאפשר לי להיות עם הדמויות ולהתרגש. ובנוסף, מדי פעם מחליט קוסן להתחכם, ומשחק קדימה-אחורה בזמן (לא אל העבר שאותו הדמות חוקרת, אלא אל כמה דקות אחורה). ולא מוסיפה לעניין העבודה הלא חכמה של הבמאי עם מוזיקה: לאחר רגע דרמטי מסוים, מכניס פתאום הבמאי מוזיקת רוק אגרסיבית (כשרוב הסרט מעוטר במוזיקת גיטרה נוגה). הצילום של הסרט מתאפיין בצבעים צהובים וחמים, אבל ברגע דרמטי מסוים מחליט הבמאי לקחת את המצלמה ולשים אותה על הכתף, לסמן לנו הצופים שעכשיו מגיע רגע דרמטי. ועוד לא הזכרתי את סצינת האהבה המגוחכת, שבה הבמאי מחליט להבהב באורות, ולהראות-לא להראות.

על כל בחירה סגנונית יפה (אור צהוב וחם, מוזיקה נוגה) מגיעה בחירה בימויית שמחרבת את הסרט. זה כאילו שכל המרכיבים ליצור סרט טוב היו שם. הבמאי (שנולד, אגב, בתל אביב) פשוט לא ידע מה לעשות איתם. וכך, גם כל הקאסט, שעושה עבודה טובה ברוב הזמן, לא מציל את הסרט הזה מידי הבמאי שלו.

"היום בו לא נולדתי" זכה בפרסי האקדמיה הגרמנית למוזיקה (היפה כשלעצמה) ולשחקנית המשנה (הדודה הארגנטינאית של הגיבורה). פרסים די מוצדקים לסרט שסך המרכיבים שלו מסתכם בהרבה פחות מערך כל אחד מהם לחוד.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

מחשבה אחת על “היום שבו לא נולדתי: השיר המעפן שבתוכי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s