עץ החיים: כי האדם עץ השדה

קצת באיחור, גם אני הלכתי לראות את "עץ החיים" של טרנס מאליק. זה הסרט שזכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן שננעל לפני כשבוע. זה הסרט שכל העולם הולך לראות עכשיו. זה הסרט שחלק לא קטן מהאנשים שהולכים לראות אותו בורחים מאולם הקולנוע כל עוד נפשם בם. חלקם אף מבקשים את כספם בחזרה. זה הסרט שהוא שיחת העולם הקולנועי עכשיו. ואני, הקטן, מה אני חושב? – שזה סרט יומרני, אבל עם כיסוי. שזה סרט מעניין, אבל לא אהבתי אותו. שזה סרט מרשים, אבל קר ומנוכר. שזה שיעור מרתק בפילוסופיה, אבל לא הצלחתי להתחבר רגשית לאף רגע בסרט.

חשוב להגיד: זה לא סרט קונבנציונאלי (יש כאלו שיגידו שזה לא סרט בכלל. אני חושב שהם טועים). לפי הבנתי, טרנס מאליק יצא בסרטו לבדוק את מערכת היחסים שבין האדם לאלהים. הסרט מתחיל בציטוט מתוך ספר איוב. הדמות התנ"כית שהיתה איש צדיק ותמים, ובכל זאת נפלו על ראשו צרות רבות. וב"עץ החיים" שואל מאליק מה תכלית יש לעבודת האל אם האסונות יקרו בכל זאת?

האב, הבן, ורוח הקודש. הבן לא נראה לכם דומה למישל וויליאמס?

הסרט מתחיל מהסוף: להמשיך לקרוא

קו פרו 2011: מבט לעתיד הדוקומנטרי בישראל

לפני 13 שנה מצאתי במקרה מודעה שמודיעה על כינוס של הפורום הדוקומנטרי לקו פרודוקציות. באותיות הקטנות היה כתוב שהכניסה חופשית, ומכיוון שזמן והמקום (ממש ע"י סינמטק תל אביב) התאימו הלכתי להקשיב. מאז, בכל שנה, אני מוצא את עצמי נמשך לאירוע הזה. אני יושב במשך יומיים ומקשיב לבמאים ומפיקים ישראליים שנמצאים בשלבים שונים של הפרויקטים הדוקומנטריים. הם מציגים את הפרויקטים שלהם בפני משקיעים ומנהלי תוכן מתחנות טלויזיה מכל קצווי העולם (ואחד הדברים שיש לומר לזכותה של היוזמת והמארגנת של האירוע, אורנה ירמות, הוא שהיא מתעקשת להביא אורחים ממקומות ומתרבויות רבות ושונות מאוד, מארה"ב וקנדה, דרך צרפת וגרמניה, ועד יפן במזרח). על פי הנתונים באתר הרשמי של קו-פרו, יותר ממאתיים סרטים הופקו במסגרת שיתופי פעולה שנוצרו באירועים השנתיים האלו בשנים שחלפו. בשבילי זוהי תמיד אפשרות להציץ אל פרויקטים שנמצאים בתהליך. לרוב ניתנת לי הצצה אל כמה דקות מתוך החומר שכבר מצולם. בשילוב עם צפייה באנשים שמציגים את הפרויקטים שלהם, ועם התגובות החיצוניות לפרויקטים נוצר מבט מרתק אל העולם הדוקומנטרי הישראלי, עולם מרתק של אין ספור סיפורים, ודרכים שונות ומרתקות של הבעה קולנועית. הרבה מאוד פעמים אני פוגש בפסטיבל דוק אביב פרויקטים שראיתי בשנים הקודמות בשלבי ההכנה שלהם בקו-פרו. זה תמיד מרתק לפגוש תינוק בן יומו (סרט בהכנה), ולצפות בו גדל ליצירה בוגרת ומרתקת (הסרט הגמור).

בשנים הראשונות לקיומו של קו-פרו, להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2011: אודם

הערה: לפי תקנון האקדמיה הישראלית לקולנוע, הסרט הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר הוא גם הסרט הנבחר ליצג את ישראל בטקס האוסקר. אבל לפי תקנון האקדמיה האמריקאית, "אודם" פסול, מכיוון שרובו המוחלט דובר אנגלית. זה לא צריך לשנות, אבל הוכח בעבר שחברי אקדמיה בישראל מתחשבים גם בנתון הזה.

ולעניינים חשובים יותר: איך הסרט?

יונתן סגל, במאי הסרט, בא מכוונות טובות. היה לו צורך להראות לעולם שתי גישות שונות לחיים: גישה ותרנית, וגישה כוחנית, והוא רצה להראות שהותרנית כדאית ונכונה יותר לחיים (במישור הפוליטי-מדיני, אבל גם במישור האישי). סביב הנושא הזה, טווה סגל תסריט שעוסק במערכת יחסים טעונה בין שתי נשים. אבל מערכת היחסים הזו לא ברורה, מתהפכת כל הזמן, ולא מאפשרת לי להתחבר רגשית לסרט. אשה אחת דופקת על דלת ביתה של שניה בלונדון, אנגליה. הן לא ראו אחת את השניה זמן רב, ויש ביניהן היסטוריה. סגל משחק כל הזמן בין הרגשת קרירות בין שתי הנשים, לבין משיכה בין שתיהן. שתיהן נשואות, לאחת מהן ילד, אבל גם ברור שהן היו או עדיין נאהבות. לרגע אחת רוצה לגרש את השניה מביתה, וברגע הבא הן מתנשקות. והמטוטלת הזו יוצרת מערכת יחסים לא ברורה שאין לי ממש דרך לעקוב אחריה. מהר מאוד מתברר שהגבר שאחת נשואה לו היה פעם של השניה. אז אולי מדובר כאן על תסכולים מיניים? אבל אז הסרט חוזר עוד יותר אחורה, אל נערותן ברמאללה, ואל פגישתן הגורלית עם שני חיילים ישראלים. אותה סצינה מדוברת חוזרת פעמיים, בגרסאות שונות, כעין ראשומון. סגל רצה להדגים את שתי הגישות השונות לחיים, אבל התוצאה היא סרט מבלבל, לא ממש קוהרנטי, ולא ממש אינטלגנטי. וסוף הסרט הוא כבר ממש איום: סגל מוצא את הפתרון בגורם חיצוני, שמגיע משום מקום.

קלרה חורי ונטלי עטיה ב"אודם". לא ברור.

מערכת היחסים בין שתי הנשים האלו להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2011: בוקר טוב אדון פידלמן

הקדמה: כשהרעיון לפתוח בלוג משלי התחיל לקרום עור וגידים התחלתי לחשוב על התזמון המדויק להשקה שלו. אחד הרעיונות היה לחכות כמה חודשים, ולהתחיל בהקרנות האקדמיה. אני לא חבר אקדמיה, אבל בשנים האחרונות יצא לי לעקוב מקרוב אחרי הקרנות האקדמיה, ובסופו של דבר, יוצא לי להיכנס לרוב המוחלט של ההקרנות, כך שיש לי נקודת מבט די רחבה על תחרות פרסי האופיר.בסוף החלטתי לפתוח את הבלוג בדצמבר, ביום ההולדת שלי. היום אנחנו שמונים וקצת פוסטים אחרי. אתמול התקיימה הקרנת האקדמיה הראשונה לקראת חלוקת פרסי אופיר 2012. אני לא מבטיח שאראה את כל הסרטים, אבל אני אשתדל לראות כמה שיותר. אני מבטיח לדווח על כל מה שאראה. כך שאני מקווה שיהיה מעניין כאן בחודשיים הקרובים.

הקרנת האקדמיה הראשונה של אתמול הציגה את סרטו של יוסי מדמוני, "בוקר טוב אדון פידלמן". הייתי מאוד סקרן מהסרט הזה. חשבתי שזאת הולך להיות דרמה קטנה, מרגשת מאוד, ואפקטיבית. בסופו של דבר, זוהי אכן דרמה קטנה ולא רעה בכלל, אבל היא גם לא ממש מחזיקה מים. התסריט היפהפה של ארז קו-אל מספר על מר פידלמן, בעל עסק לשיפוץ רהיטים (ששון גבאי. טוב כמו תמיד) ששותפו לעסק נפטר בתחילת הסרט. העסק בחובות, ופידלמן אובד עצות. הוא לא מוכן לוותר על עסק חייו, ובנו, שמנסה למכור את הנכס בעבור סכום כסף נכבד לצורך הקמת בניין על השטח, דוחק באביו להסכים. עלילת משנה מערבת שוליה חדש (הנרי דוד, טוב כמו תמיד) שבורח ממשהו לא ברור ומשמש בן חליפי לפידלמן, ורומן מהוסס ויפה שמתפתח בינו לבין אשתו ההרה של פידלמן הצעיר (שרה אדלר, טובה כמו תמיד).

בוקר טוב אדון פידלמן הקטן

הסיפור הזה על יחסי אבות ובנים מבוים על ידי יוסי מדמוני להמשיך לקרוא

האישה ששרה: רוב הזמן את ככה-ככה

בפסטיבל חיפה של השנה שעברה ראיתי סרט שנקרא "פוליטכניון". הסרט התבסס על מקרה אמיתי שבו אדם ביצע טבח בבית ספר בקנדה. לטעמי האישי, הסרט צולם בשחור-לבן יפהפה, אבל להרגשתי הבמאי התרכז יותר בחלקים האמנותיים של יצירתו, ואלו באו על חשבון התסריט והשטף הקולנועי. סרטו האחרון של אותו במאי עלה בסוף השבוע האחרון בישראל, ולמרות  שלטעמי הוא הרבה יותר טוב, הוא עדיין סובל מאותן מחלות – התייפיפות יתר, וטעויות פטאליות בבניית הנראטיב.

"האישה ששרה" (תרגום של השם הבינלאומי של הסרט. השם המקורי הקנדי של הסרט הוא Incendies – אש) מתחיל בהקראת צוואה. עורך הדין שאצלו עבדה המנוחה כמזכירה מטפל גם בעזבונה. במעמד פתיחת הצוואה נוכחים שני ילדיה התאומים של המנוחה – בן ובת בגילאי העשרים פלוס. עורך הדין מוסר להם שתי מעטפות. האם המנוחה מטילה מן הקבר משימה על ילדיה – למצוא את אביהם ואת אחיהם – ולמסור להם את המעטפות. היא מסרבת לאפשר הנחת מצבה על קברה עד שהמשימה תושלם. הבת הרגשית יוצאת לדרך, והבן חמום המוח מצטרף רק בחלקים האחרונים של המסע.

לובנה אזאבל ("זרים", "גן עדן עכשיו") בתפקיד האם ב"האישה ששרה". אש.

זוהי נקודת פתיחה מצוינת בעיניי לסרט. מכאן להמשיך לקרוא

החיים הכפולים של וולטר: מה העניינים, בונים בניינים

ואף מילה על הבעיות שיש או אין לשחקן הראשי בחייו הפרטיים

==============================

אני מודה שכששמעתי על הסרט הזה, ויותר מכך, כשראיתי את הטריילר שלו, חשבתי שמדובר בסרט אינפנטילי למדי. אבל אחרי שראיתי אותו, אני מריע לבמאית שלו, וחושב שלמרות כמה רגעים שבהם הרסן משתחרר מעט, מדובר בעבודת בימוי מרשימה מאוד, ובסרט מרגש ויפהפה.

הסיפור של הסרט סובב סביב וולטר, אדם שנמצא בדכאון קליני ארוך. בובת יד מאפשרת לו למצוא חבר (גם אם הוא דמיוני) שמוציא אותו מהמשבר. התסריט של הסרט הסתובב במשך שנים בהוליווד, והיה בראש "הרשימה השחורה" של התסריטים המסקרנים שלא מצליחים להפוך לסרט מכל מיני סיבות (תקציביות, בימויות, ליהוקיות, וכיוב'). למרות הנחת היסוד הדי שחוקה וקצת ילדותית, נדמה שיש כאן דווקא סרט חכם על הצורך לקבל את עצמך על היתרונות והחסרונות שבך, ועל הצורך לתת לאותו בן/בת זוג שלך לראות את חוסר השלמות שלך, ולאהוב אותך למרות זאת. והתסריט הזה מועבר אל הבד ע"י במאית רגישה במיוחד, ג'ודי פוסטר.

וולטר וסייד-קיק. זה נראה אידיוטי, אבל זה לא.

גדולתה של פוסטר ב"החיים הכפולים של וולטר" היא להמשיך לקרוא

דוקאביב 2011: הצלמניה

או, סוף סוף. האמת, בדוקאביב השנה יוצא לי לראות פחות סרטים ממה שתכננתי. אבל מהמעט שראיתי, "הצלמניה" הוא הכי טוב. לא יצירת מופת, אבל קראוד-פליזר נעים, מצחיק מאוד, וגם מרגש. מאוד מומלץ.

האישה שבמרכז הסרט היא דמות ייחודית שמזמן לא נראתה על המסך. בגיל 96, עם גוף שבור, אבל עם מוח חריף, היא לא עושה חשבון לאף אחד. היא אומרת את מה שעל ליבה, מבלי להתחשב בכללי נימוס בסיסיים, ומבלי לחמול על כבודם של אחרים. היא עברה כל כך הרבה בחייה, שאין לה רצון או צורך להתנצל על דעותיה ופיה הגדול. ותמר טל, במאית הסרט, מצליחה לתפוס את הדמות הזו בכמה מרגעיה המיוחדים האלו (אני מניח שיש עוד הרבה כאלו שלא נכנסו לסרט), והבימוי שלא מתערב בנעשה, ורק ערוך בקצב טוב (ברובו), מותיר מקום לסיפור נהיר שמובל ע"י אישה מיוחדת ונכדה המטפל בה במסירות.

מרים וייסנשטיין והנכד שלה ב"הצלמניה". כמה אהבה.

לאישה הזו יש להמשיך לקרוא