החיים הכפולים של וולטר: מה העניינים, בונים בניינים

ואף מילה על הבעיות שיש או אין לשחקן הראשי בחייו הפרטיים

==============================

אני מודה שכששמעתי על הסרט הזה, ויותר מכך, כשראיתי את הטריילר שלו, חשבתי שמדובר בסרט אינפנטילי למדי. אבל אחרי שראיתי אותו, אני מריע לבמאית שלו, וחושב שלמרות כמה רגעים שבהם הרסן משתחרר מעט, מדובר בעבודת בימוי מרשימה מאוד, ובסרט מרגש ויפהפה.

הסיפור של הסרט סובב סביב וולטר, אדם שנמצא בדכאון קליני ארוך. בובת יד מאפשרת לו למצוא חבר (גם אם הוא דמיוני) שמוציא אותו מהמשבר. התסריט של הסרט הסתובב במשך שנים בהוליווד, והיה בראש "הרשימה השחורה" של התסריטים המסקרנים שלא מצליחים להפוך לסרט מכל מיני סיבות (תקציביות, בימויות, ליהוקיות, וכיוב'). למרות הנחת היסוד הדי שחוקה וקצת ילדותית, נדמה שיש כאן דווקא סרט חכם על הצורך לקבל את עצמך על היתרונות והחסרונות שבך, ועל הצורך לתת לאותו בן/בת זוג שלך לראות את חוסר השלמות שלך, ולאהוב אותך למרות זאת. והתסריט הזה מועבר אל הבד ע"י במאית רגישה במיוחד, ג'ודי פוסטר.

וולטר וסייד-קיק. זה נראה אידיוטי, אבל זה לא.

גדולתה של פוסטר ב"החיים הכפולים של וולטר" היא יכולתה למצוא את הטון הנכון של הסרט, כזה שמצד אחד נותן לנו להיכנס לסיפור שהוא כמו אגדת ילדים (הסרט מתחיל עם וויס-אובר, כאילו אומר: "היה היה פעם…"), אבל מצד שני מבין שזו אגדה למבוגרים, וככזו היא סיפור דרמטי עמוק ומרגש. המיקס הזה יוצר סרט עדין עם שיאים רגשיים אפקטיביים מאוד, ויכולתה של פוסטר לשמור על אחידות הטון לאורך רוב הסרט מרשימה, והיא זו שגרמה לי לאהוב את הסרט למרות כמה רגעים פחות טובים: אחרי שתי סצינות סוחטות רגשית (ונפלאות) מגיע, לפי כל חוקי התסריט הידועים, המשבר שאיתו אמורה הדמות הראשית להתמודד. וכאן, כשוולטר מתחיל להתפרק, גם השליטה של פוסטר בסרט נפרמת מעט. בחלק הראשון של הסרט ישנו סיקוונס אחד שבו מחברת פוסטר כמה סצינות לתוך מארג אחד מחובר במוזיקה בכדי לגרום לנו להבין שמנקודה מסוימת ועד הנקודה הבאה עבר זמן. שם זה הרגיש לי כמו חלק אורגני ובלתי נפרד מהסרט עצמו. כששיטת חיבור הסצינות לסיקוונס אחד חוזרת בפעם השניה והשלישית, הרגשתי כבר שהיתה כאן איזושהי בעיה במהלך הצילומים, וזוהי הדרך שבה ניסו לפתור אותה בחדר העריכה. זה גם מגיע לסצינה קצת מביכה שבה וולטר נלחם עם עצמו. אבל פוסטר יודעת גם להרים את הסרט חזרה, ולהגיע לסוף עדין וחכם, כזה שהעלה דמעות בעיניי (שוב). וכך, למרות בטן רכה, הסרט בסיכומו הוא דרמה עדינה, מרגשת, חכמה, ומומלצת.

ג'ודי פוסטר, בהיותה שחקנית, יודעת להדריך שחקנים, וכולם נותנים הופעות טובות (כולל פוסטר עצמה), אבל אני רוצה להתייחס, שוב, לג'ניפר לורנס. לתסריט היפהפה יש גם סיפורי משנה, ואת אחד התפקידים האלו ממלאת לורנס. השחקנית הזו נראתה לראשונה ב-2008 ב"ערבה בוערת" של גיירמו אריאגה, אבל את הרושם האדיר היא השאירה ב"קר עד העצם", שהביא אותה למועמדות מוצדקת לאוסקר. ב"החיים הכפולים של וולטר" מוכיחה לורנס שהיא כאן בשביל להישאר. היא אינטלגנטית ויפה, ויש לה תבונה רגשית עמוקה שתביא אותה רחוק. ובעצם – היא כבר הגיעה רחוק. היא רק צריכה להמשיך לבחור פרויקטים כאלו, ואנו נוכל להינות ממנה עוד הרבה שנים.

============================================================

נ.ב. אגב "קר עד העצם": מי שראה את הסרט, בטח זוכר איך הוא נגמר. כשאתם הולכים לראות את "החיים הכפולים של וולטר" תכניסו את אותו רגע אל הקופסה האחורית של הראש. ברגע מסוים בסרט של פוסטר אתם תשלפו אותו משם.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s