האישה ששרה: רוב הזמן את ככה-ככה

בפסטיבל חיפה של השנה שעברה ראיתי סרט שנקרא "פוליטכניון". הסרט התבסס על מקרה אמיתי שבו אדם ביצע טבח בבית ספר בקנדה. לטעמי האישי, הסרט צולם בשחור-לבן יפהפה, אבל להרגשתי הבמאי התרכז יותר בחלקים האמנותיים של יצירתו, ואלו באו על חשבון התסריט והשטף הקולנועי. סרטו האחרון של אותו במאי עלה בסוף השבוע האחרון בישראל, ולמרות  שלטעמי הוא הרבה יותר טוב, הוא עדיין סובל מאותן מחלות – התייפיפות יתר, וטעויות פטאליות בבניית הנראטיב.

"האישה ששרה" (תרגום של השם הבינלאומי של הסרט. השם המקורי הקנדי של הסרט הוא Incendies – אש) מתחיל בהקראת צוואה. עורך הדין שאצלו עבדה המנוחה כמזכירה מטפל גם בעזבונה. במעמד פתיחת הצוואה נוכחים שני ילדיה התאומים של המנוחה – בן ובת בגילאי העשרים פלוס. עורך הדין מוסר להם שתי מעטפות. האם המנוחה מטילה מן הקבר משימה על ילדיה – למצוא את אביהם ואת אחיהם – ולמסור להם את המעטפות. היא מסרבת לאפשר הנחת מצבה על קברה עד שהמשימה תושלם. הבת הרגשית יוצאת לדרך, והבן חמום המוח מצטרף רק בחלקים האחרונים של המסע.

לובנה אזאבל ("זרים", "גן עדן עכשיו") בתפקיד האם ב"האישה ששרה". אש.

זוהי נקודת פתיחה מצוינת בעיניי לסרט. מכאן להמשיך לקרוא