האישה ששרה: רוב הזמן את ככה-ככה

בפסטיבל חיפה של השנה שעברה ראיתי סרט שנקרא "פוליטכניון". הסרט התבסס על מקרה אמיתי שבו אדם ביצע טבח בבית ספר בקנדה. לטעמי האישי, הסרט צולם בשחור-לבן יפהפה, אבל להרגשתי הבמאי התרכז יותר בחלקים האמנותיים של יצירתו, ואלו באו על חשבון התסריט והשטף הקולנועי. סרטו האחרון של אותו במאי עלה בסוף השבוע האחרון בישראל, ולמרות  שלטעמי הוא הרבה יותר טוב, הוא עדיין סובל מאותן מחלות – התייפיפות יתר, וטעויות פטאליות בבניית הנראטיב.

"האישה ששרה" (תרגום של השם הבינלאומי של הסרט. השם המקורי הקנדי של הסרט הוא Incendies – אש) מתחיל בהקראת צוואה. עורך הדין שאצלו עבדה המנוחה כמזכירה מטפל גם בעזבונה. במעמד פתיחת הצוואה נוכחים שני ילדיה התאומים של המנוחה – בן ובת בגילאי העשרים פלוס. עורך הדין מוסר להם שתי מעטפות. האם המנוחה מטילה מן הקבר משימה על ילדיה – למצוא את אביהם ואת אחיהם – ולמסור להם את המעטפות. היא מסרבת לאפשר הנחת מצבה על קברה עד שהמשימה תושלם. הבת הרגשית יוצאת לדרך, והבן חמום המוח מצטרף רק בחלקים האחרונים של המסע.

לובנה אזאבל ("זרים", "גן עדן עכשיו") בתפקיד האם ב"האישה ששרה". אש.

זוהי נקודת פתיחה מצוינת בעיניי לסרט. מכאן אנחנו יכולים להיצמד לתודעתה של הבת, ולגלות איתה את הדברים שהיא לא ידעה על אימה. אבל הבמאי-תסריטאי עושה כאן טעות פטאלית בעיניי – הוא נוקט בגישת המספר-כל-יודע. מאז אותה סצינה מתפצל הסרט לשניים, ומספר במקביל על חיי האם בעבר, ועל הבת בהווה שמנסה להתחקות אחר עקבות אימה – ולהשלים את המשימה. אני משתדל לקמץ בפרטים, מכיוון שלקראת סוף הסרט מתגלה סוד נורא, שלא ראיתי אותו בא, אבל כל האפקט הדרמטי של אותו סוד נשאר מעניין אך לא מרגש בעיניי בגלל אותה טעות.

הקצב של הסרט איטי ומרשים, אבל יש בו כמה נקודות לא פתורות בעיניי: האם מצטיירת, בין היתר, כפעילה פוליטית, אבל למרות שהסרט מתרחש במדינה ערבית חסרת שם (שהיא כנראה לבנון), גם לי כישראלי קשה לנווט בין כל הפלגים שם, מכיוון שפירוט היריבויות בעצם לא קיים, ולכן כל מעשי הזוועה המתוארים בסרט נשארים חסרי משקל דרמטי בעיניי. מה עוד שלזה מתלווה הרגשה לא נעימה של גלוריפיקציה קולנועית של מעשי אלימות – דניס ווילנב, הבמאי, אוהב להשתמש בטריק של הורדת הסאונד לאפס והעלאת מוזיקה (והוא אוהב את רדיוהד, כפי שתוכלו לראות כבר בסיקוונס הפתיחה, שבו מגלחים לקבוצה של ילדים את שערות ראשם לתספורת מארינס על רקע המוזיקה של הלהקה. והכל בהילוך איטי, כמובן).

שם הסרט הבינלאומי, "האישה ששרה" מתייחס לתקופה שבה האם נמצאת  בבית סוהר, אבל זמן המסך שחלק זה בסיפור מקבל הוא קצר יחסית לחשיבותו בסיפור (והוא חשוב מאוד). יש התייחסות ל"אישה ששרה" כאל מיתוס, אבל אני לא ראיתי את המיתוס הזה נבנה מול עיניי. הסרט מבוסס על מחזה, וזה ניכר בחלוקה (השרירותית, לטעמי) של הסרט לפרקים. חבל שהסרט נשאר ברמה הכללית, ולא נוגע בי רגשית. יש לדניס ווילנב כשרון סינמטי לא מבוטל, אבל כמו בסרטו הקודם, גם כאן זה משתלט על שאר החלקים בסרט, כך שגם משחק טוב של רוב הקאסט לא מציל את הסרט הזה מ"יפה, אבל לא מספק".

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s