פרסי אופיר 2011: אודם

הערה: לפי תקנון האקדמיה הישראלית לקולנוע, הסרט הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר הוא גם הסרט הנבחר ליצג את ישראל בטקס האוסקר. אבל לפי תקנון האקדמיה האמריקאית, "אודם" פסול, מכיוון שרובו המוחלט דובר אנגלית. זה לא צריך לשנות, אבל הוכח בעבר שחברי אקדמיה בישראל מתחשבים גם בנתון הזה.

ולעניינים חשובים יותר: איך הסרט?

יונתן סגל, במאי הסרט, בא מכוונות טובות. היה לו צורך להראות לעולם שתי גישות שונות לחיים: גישה ותרנית, וגישה כוחנית, והוא רצה להראות שהותרנית כדאית ונכונה יותר לחיים (במישור הפוליטי-מדיני, אבל גם במישור האישי). סביב הנושא הזה, טווה סגל תסריט שעוסק במערכת יחסים טעונה בין שתי נשים. אבל מערכת היחסים הזו לא ברורה, מתהפכת כל הזמן, ולא מאפשרת לי להתחבר רגשית לסרט. אשה אחת דופקת על דלת ביתה של שניה בלונדון, אנגליה. הן לא ראו אחת את השניה זמן רב, ויש ביניהן היסטוריה. סגל משחק כל הזמן בין הרגשת קרירות בין שתי הנשים, לבין משיכה בין שתיהן. שתיהן נשואות, לאחת מהן ילד, אבל גם ברור שהן היו או עדיין נאהבות. לרגע אחת רוצה לגרש את השניה מביתה, וברגע הבא הן מתנשקות. והמטוטלת הזו יוצרת מערכת יחסים לא ברורה שאין לי ממש דרך לעקוב אחריה. מהר מאוד מתברר שהגבר שאחת נשואה לו היה פעם של השניה. אז אולי מדובר כאן על תסכולים מיניים? אבל אז הסרט חוזר עוד יותר אחורה, אל נערותן ברמאללה, ואל פגישתן הגורלית עם שני חיילים ישראלים. אותה סצינה מדוברת חוזרת פעמיים, בגרסאות שונות, כעין ראשומון. סגל רצה להדגים את שתי הגישות השונות לחיים, אבל התוצאה היא סרט מבלבל, לא ממש קוהרנטי, ולא ממש אינטלגנטי. וסוף הסרט הוא כבר ממש איום: סגל מוצא את הפתרון בגורם חיצוני, שמגיע משום מקום.

קלרה חורי ונטלי עטיה ב"אודם". לא ברור.

מערכת היחסים בין שתי הנשים האלו להמשיך לקרוא