קו פרו 2011: מבט לעתיד הדוקומנטרי בישראל

לפני 13 שנה מצאתי במקרה מודעה שמודיעה על כינוס של הפורום הדוקומנטרי לקו פרודוקציות. באותיות הקטנות היה כתוב שהכניסה חופשית, ומכיוון שזמן והמקום (ממש ע"י סינמטק תל אביב) התאימו הלכתי להקשיב. מאז, בכל שנה, אני מוצא את עצמי נמשך לאירוע הזה. אני יושב במשך יומיים ומקשיב לבמאים ומפיקים ישראליים שנמצאים בשלבים שונים של הפרויקטים הדוקומנטריים. הם מציגים את הפרויקטים שלהם בפני משקיעים ומנהלי תוכן מתחנות טלויזיה מכל קצווי העולם (ואחד הדברים שיש לומר לזכותה של היוזמת והמארגנת של האירוע, אורנה ירמות, הוא שהיא מתעקשת להביא אורחים ממקומות ומתרבויות רבות ושונות מאוד, מארה"ב וקנדה, דרך צרפת וגרמניה, ועד יפן במזרח). על פי הנתונים באתר הרשמי של קו-פרו, יותר ממאתיים סרטים הופקו במסגרת שיתופי פעולה שנוצרו באירועים השנתיים האלו בשנים שחלפו. בשבילי זוהי תמיד אפשרות להציץ אל פרויקטים שנמצאים בתהליך. לרוב ניתנת לי הצצה אל כמה דקות מתוך החומר שכבר מצולם. בשילוב עם צפייה באנשים שמציגים את הפרויקטים שלהם, ועם התגובות החיצוניות לפרויקטים נוצר מבט מרתק אל העולם הדוקומנטרי הישראלי, עולם מרתק של אין ספור סיפורים, ודרכים שונות ומרתקות של הבעה קולנועית. הרבה מאוד פעמים אני פוגש בפסטיבל דוק אביב פרויקטים שראיתי בשנים הקודמות בשלבי ההכנה שלהם בקו-פרו. זה תמיד מרתק לפגוש תינוק בן יומו (סרט בהכנה), ולצפות בו גדל ליצירה בוגרת ומרתקת (הסרט הגמור).

בשנים הראשונות לקיומו של קו-פרו, נוצרה בקולנוע הישראלי דיכוטומיה כמעט מוחלטת: הקולנוע העלילתי כמעט ולא נגע בנושאים הפוליטיים , ואילו הקולנוע הדוקומנטרי עסק רק בזה. עם הזמן הקולנוע הדוקומנטרי והעלילתי בארץ נזלו זה לתוך זה. נוצרה אינטראקציה גם מבחינה צורנית (אבי מוגרבי, "ואלס עם בשיר", "המדריך למהפכה", "עג'מי") וגם מבחינת נושאים. הקולנוע העלילתי חזר לעסוק, בין היתר, ב"מצב", והקולנוע הדוקומנטרי התרחב מבחינת הנושאים, ובשנים האחרונות הוא מציג גיוון נרחב מאוד של סרטים, שנעים מן הפוליטי והמדיני אל האישי והפרטי.

להלן מספר מילים על כמה פרויקטים שתפסו לי את הראש ואת הלב בקו-פרו 13, שהתקיים אתמול ושלשום בתל אביב (דיסקליימר: מסיבות אישיות נאלצתי להיעדר מאחד הסשנים של הפיצ'ינג, כך שמתוך 21 הפרויקטים שהוצגו פיספסתי 5, אבל אני חושב ש-16 הפרויקטים שכן נכחתי בהצגתם  מאפשרים לי לכתוב בצורה הוגנת מספיק על קו-פרו 13):

"מיס עולם"- ססיליה פק

ביתו של גרגורי פק, שחקנית ("וול סטריט") ובמאית ("שתקו ושירו- דוקומנטרי על הדיקסי צ'יקס") בזכות עצמה, עובדת כעת על פרויקט דוקומנטרי שבמרכזו עומדת לינור אברג'יל. מיס עולם לשעבר, שהיתה קורבן של אונס, יוצאת למשימה לשכנע נשים בכל העולם, קורבנות של אונס, להתגבר על הפחד, לשבור את השתיקה, ולהתלונן נגד האדם שאנס אותן. כאדם שעבר את המעשה הנורא על בשרו, לינור היא אשה עם משימה. זה בלתי נתפס לראות אשה עומדת מולך ואומרת "נאנסתי". זה עוד יותר בלתי נתפס אם האשה הזו היא סלבריטי בקנה מידה עולמי. את הכוח הנדיר הזה מנסה לנצל אברג'יל בכדי לעזור לנשים כמוה. וססיליה פק עוקבת אחר אברג'יל ומסעותיה בעולם. כפי שזה נראה לי, זה אמור להיות לא רק סרט דרמטי ומרגש, אלא גם סרט חשוב שייתן השראה לאין ספור נשים בעולם להתמודד עם כאבן.

כאן תוכלו לצפות בכמה דקות מהחומר שכבר צולם, וכאן תוכלו להיכנס לאתר הרשמי וללמוד עוד על הפרויקט.

"המיית היונה" – גנית אילוז

פרויקט שמדגים הלכה למעשה את החיפוש התמידי אחר דרכים מקוריות לספר את סיפור הקונפליקט הפוליטי הישראלי. גיבורת הסרט היא בחורה ערבייה צעירה שמאמינה שאם ילדים יהודים ישראלים ילמדו את השפה הערבית בבית הספר יסודי תיסלל הדרך לגישור הפערים בין הערבים להיודים במקום הקטן הזה. היא מלמדת בעצמה בבית ספר, ונאלצת להתמודד עם לחצים חיצוניים מצד חבריה המורים, הוריהם של הילדים והילדים עצמם, וגם עם לחצים מבית – משפחתה דואגת מפני שהיא מקדישה האת עצמה למטרתה, ומוותרת בדרך על נישואין ומשפחה. הדמות שבמרכז הסרט מחשמלת ומרגשת, והיא מתמידה במאבק למרות הקשיים. על פניו זה לא נראה מיוחד, אבל מהקטע הקצר שראיתי, זה יהיה סרט מרגש ואינלגנטי.

"לפני המהפכה" – דן שדור

דוקומנטרי מסוג התחקיר הבלשי. שדור נולד באירן לפני המהפכה החומייניסטית. הוא לא זוכר הרבה מילדותו, אבל אימו מספרת לו שהחיים שלהם בפרס של השאה האירני היו חיים טובים. ואז הם עלו לארץ. לאט לאט מתחילים להתגנב חששות שאביו היה מעורב בסחר בנשק עם השלטון של השאה, וגם המוסד היה בעניין. בסרט יהיו תחקירים וראיונות, והוא ישייט על קו הגבול שבין החשיפה הכללית של המנגנונים המדיניים של שלטונות מערביים לבין הסיפור האישי של שדור עצמו. החומר שהוצג בקו-פרו בסופ"ש מבטיח סרט מרתק.

"הבית שמאחורי השמש" – הדר קליינמן-צדוק ותימנע גולדשטיין-חטב

לפני כ-15 שנה הלכתי לקולנוע לראות סרט שהיה מאוד מדובר אז: "סודות ושקרים" של מייק לי. בדרך לשם חשבתי לעצמי: "עוד פעם סיפור על אישה שמחפשת את האמא הביולוגית שלה? אולי כדאי לותר?". בסוף ראיתי את הסרט, ולא התחרטתי. זהו הטוב בסרטיו של מייק לי לטעמי, ואחד הסרטים המרגשים של שנות ה-90. מה שמוכיח שלא מקוריות הסיפור קובעת, אלא איכות העשייה. "הבית מאחורי השמש" יספר את סיפורה של נערה מפנימיה בישראל, שהוריה הביולוגים הרומנים מסרו אותה לאימוץ כשהיתה קטנה. עכשיו היא יוצאת למסע לאתר את אמה הביולוגית. בחומר שראיתי, וכן ממה שהבמאיות סיפרו על הבמה, ניתן לראות שהיא כנראה מצאה את האמא, אבל אותה אם לא רוצה ו/או לא יכולה (מפחד/בושה/ סיבה אחרת) להודות באמת, למרות שמשפת גופה ניתן להבין שהיא אכן האם. ויותר מכך – הבחורה הצעירה היא דמות נמרצת, מהסוג שדוחף את הקיר ולא נדחף על ידו. זה יהיה כנראה מסע מרגש עם גיבורה מרתקת.

ועוד פרויקט אחד אחרון שודאי יעורר הדים, לפחות בארץ:

"לטפל בטיפול" – לירן עצמור

הפורמט של הסדרה המצליחה "בטיפול" נמכר לאין ספור מדינות, וניתן למצוא גרסאות שונות של הסדרה בשפות שונות וביבשות שונות. הסרט מתלווה אל חגי לוי, יוצר הסדרה, במסעו להבין את הבדלי התרבות ביחס לפסיכולוגיה ברחבי העולם. חגי לוי הוא איש כשרוני ורציני, ומהחומר שראיתי סביר להניח שיהיה פה קצת יותר מסרט מציצני על "עוד הצלחה ישראלית". יש למה לחכות.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s