פרסי אופיר 2011: לא רואים עלייך

בשעה טובה.

כבר כמה ימים שאני הולך עם הרגשה שאין ממש תחרות. שהסרט של יוסף סידר לוקח בהליכה. ושגם לא כל כך מגיע לו ("הערת שוליים" סרט לא רע בכלל, אבל הוא גם די פגום בעיניי). אתמול ראיתי את "לא רואים עלייך" של מיכל אביעד במסגרת הקרנות האקדמיה. סוף סוף אני מרגיש שיש תחרות.  אמנם גם בסרטה של אביעד יש פגמים, אבל בעוד שיוסף סידר כבר עשה את יצירת המופת שלו ("בופור"), ולאורו של אותו סרט כל חריקה שלו ב"הערת שוליים" צורמת לי, מיכל אביעד היא בימאית דוקומנטרית משופשפת שמתנסה כאן לראשונה בסרט עלילתי, וכל חריקה בסרט שלה היא נסלחת בעיניי, בעיקר בגלל שיש ב"לא רואים עלייך" מספר לא קטן של סצינות מרגשות ומאוד אפקטיביות, שמצליחות לכסות בעיניי על מספר החלטות שגויות, שבעיניי הן זניחות יותר.

הסרט מספר על עורכת סרטים שבמהלך עבודתה מזהה פרצוף מוכר במוניטור. לפני כעשרים שנה היא עברה אונס, ואת הפרצוף הזה היא פגשה בתחנת המשטרה, בעת שנתנה עדות. הקשר המתחדש בין שתי הנשים האלו מניע את עלילת הסרט. מיכל אביעד טועה לדעתי כשהגדירה את אותה אישה שנייה כפעילה פוליטית. הפגנות ארגוני שמאל כנגד מתנחלים ונגד הצבא שמפריעים לפלסטינים למסוק זיתים הן נושא שמצריך סרט בפני עצמו, ונוכחותן של סצינות המתעדות את העימותים האלו בסרט נדמה לי כעירוב של מין בשאינו מינו. בנוסף, יש נקודה בסרט שבה דרכיהן של שתי הנשים נפרדות לזמן מה, והסרט עוקב אחר כל דמות בנפרד. אלו הם הרגעים שבהם הסרט מאבד גובה, מכיוון שכל אחת לחוד לא מחזיקה את הסרט. עורכת הסרטים רק משיגה עוד ועוד עדויות של נאנסות, וחופרת יותר ויותר בעצב, והפעילה הפוליטית מניחה לחייה להתבלגן. אבל אז הן חוזרות לדבר (בסצינה נפלאה במטבח), והסרט ממריא שוב.

בכלל, הסרט הזה חי קודם כל, ולפני הכל, בגלל שתי השחקניות שלו.שתיהן נפלאות כאן. שתיהן צריכות לקבל פרס אופיר, פרס נובל, פרס אוסקר, פרס משהו.

רונית אלקבץ ויבגניה דודינה ב"לא רואים עלייך". נפלאות

מעט מדי אנשים ראו את "מבול" של גיא נתיב. שמעתי אפילו מכמה אנשים שהם "לא אוהבים את רונית אלקבץ". כדאי מאוד שתדעו: משהו מאוד טוב עובר על רונית אלקבץ. היא מתרככת. היא מתעדנת. היא מתפתחת. היא מוצאת יותר דרכים להביע את רגשותיה. ב"לא רואים עליה" היא פעילה פוליטית שמטופלת בשני ילדים גדולים ובבעל-פרוד. החיים שלה הם תוהו ובוהו, והסיפור הזה מהעבר שנופל עליה פתאום משום מקום הוא מרשם בטוח להיסטריה. אבל אלקבץ מצליחה להחזיק את עצמה באופן מרשים, ולהיות אמינה ומרגשת. ויבגניה דודינה – היא בכלל מדהימה כאן. דודינה עושה מעט מדי קולנוע. ההתרשמות שלי ממנה היתה תמיד: היא שחקנית מעולה, אבל היא גם מפחידה מדי, מאיימת מדי, רצינית מדי. ב"לא רואים עלייך" דודינה הורידה הרבה מסיכות, והפכה לכל אדם, אישה רגילה שאנחנו פוגשים כל יום בסופרמרקט או בתור בבנק, ועם זאת, דודינה יוצרת דמות חד פעמית, ספיציפית מאוד, ומדוייקת מאוד. ברור לי לחלוטין שדודינה קראה את התסריט אין ספור פעמים, הפנימה לגמרי את הדמות שלה, ואז זרקה את התסריט מעליה והמשיכה בעצמה לבד בכדי לא להיות שקועה בכאב שלה כל הזמן. היא אדם מן היישוב שהעבר חוזר אליו בבת אחת, אבל היא מצליחה להציג אדם שמצד אחד מנסה להמשיך את שגרת חייו, ומצד שני נקלע לאובססיה.

ישנם אספקטים ב"לא רואים עלייך" שהייתי רוצה להשאיר את הכתיבה עליהם עד לאחרי צפייה שנייה. יש שילוב (מוצלח למדי, נדמה לי) של חומר דוקומנטרי בתוך הסרט העלילתי. אבל יש לי גם תהיה של "נו, אז מה", או "נו, ובסופו של דבר, מה אני עושה עם זה". ויש גם כמה עניינים טכניים בבימוי שקצת צורמים.

נכון לעכשיו, אני רק אומר שמאוד התרשמתי מהסרט, שהשחקניות צריכות להיות מועמדות רציניות מאוד לפרס המשחק, ושהסרט חייב להיות בחמישייה הסופית (לפחות כרגע).

"לא רואים עלייך" הוא סרט שלא חף מבעיות, אבל הוא סרט-סרט.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

2 מחשבות על “פרסי אופיר 2011: לא רואים עלייך

  1. שמע, על מה אתה מדבר?
    לא שרדתי את הסרט, לא הבנתי אותו, לא הבנתי איזה מסלול עוברות הבנות האלו, האם יש כאן תהליך זולת ההתעסקות המתמדת שלהן בעצמן? ומה הקשר בין האונס לערבים ולמה צריך למהול הכל הכל הכל ביחד (תסמונת "הבועה" של אוחובסקי ושות'). צריך הרבה אומץ בשביל לעבור מדוקו לעלילתי אבל קודם כל צריך תסריט ובעיקר צריך רגש.

    איתן לאלון כהן: קודם כל, נתחיל מזה שעל טעם וריח וגו'. אני, בסך הכל, אהבתי את הסרט. אתה לא.
    שנית, אני מסכים איתך שאין קשר בין האונס לערבים. גם כתבתי את זה :"…נדמה לי כעירוב של מין בשאינו מינו".
    אבל
    אני לחלוטין הבנתי את הנשים האלו. נשים שעברו טראומה איומה בעברן, והן חשבו שהן כבר הדחיקו אותה ועברו הלאה. יבגניה דודינה מרגישה צורך לפעול בנושא: לבדוק מה עם אותו אנס, לצעוק על חוסר הצדק שבשחרורו המוקדם, לאסוף עדויות שונות מתוך איזושהי תקווה להחזיר אותו לכלא. רונית אלקבץ מתנהגת כאילו העלאת הנושא שוב מפריעה לה. היא חושבת שהיא יכולה להסתדר בלי, ולכן היא מנתקת מגע בשלב מסוים בסרט. אבל כשהיא מגלה שהחיים שלה מתפרקים, ושהיא לא יכולה להתעלם מאותה טראומה, היא חוזרת ומחדשת את הקשר עם דודינה.

    אני מסכים איתך שלא הכל פתור בסרט, והסוף הקטוע רק הדגיש אצלי את הנקודה שלא בטוח שהבנתי למה בעצם עשו את הסרט הזה מלכתחילה. אבל אני לא מסכים איתך שאין פה רגש. להרגשתי, יש פה הרבה רגש וכנות בסיפור הנשי הזה, ולמרות חריקות פה ושם, שבעיניי הן נסלחות, אני מקווה שהסרט הזה יגיע רחוק (לפחות מבחינת פרסים. לגבי קהל, נדבר אח"כ).

  2. גם אני מופתע לשמוע תגובה חיובית על "לא רואים עלייך". אני חשתי שאין עלילה בסרט. לאורך כולו חשדתי שהסרט לא יודע לאן הוא רוצה ללכת ובסוף קיבלתי אישור לכך. זהו מקרה קלאסי של סרט שלא נעים לך לא לאהוב אותו כי הוא נעשה על נושא חשוב, אבל זהו גם מקרה קלאסי בו הנושא והמסר השתלטו לגמרי על הסרט ודחקו הצידה את הסיפור שכמעט ולא קיים ובטח שלא מצליח לערב או לסחוף אותך. כו, אלקבץ טובה מאד, אבל אני דווקא חשבתי שדודינה לא מוצלחת – הדמות שלה הייתה לא ברורה ואפילו מעצבנת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s