חצות בפריס: מה זה מוזה

ברוכים הבאים לפוסט ה-100 . כיפק היי לי.

===============================================================================

לחברי האקדמיה שביניכם, וגם לשאר: הפוסט על "נמס בגשם", סרטו של דורון ערן שהוקרן שלשום בהקרנות האקדמיה, יעלה מחר. לא לדאוג.

===============================================================================

יש גם בונוס בסוף. כדאי.

==============================================================================

משנת 2005 וודי אלן נודד בעולם. הקטליזטור לנסיעות האלו הוא כלכלי – למרות המעמד שלו, היה לו קשה למצוא מימון לסרטיו – אבל מסתבר שהקריירה שלו, שדשדשה בתחילת שנות ה-2000, קיבלה זריקת עידוד מחודשת עם מעברו של וודי אלן לאירופה. בהתחלה הגיע אלן לאנגליה. "נקודת מפגש" (במקור "Match Point". אוף, המתרגמים האלו) הזרים חיים חדשים ליצירה של וודי אלן. פתאום כל המבקרים שבו והיללו את אלן אחרי שכבר קברו אותו בשנים שלפני כן. אחרי הסרט הזה באו עוד שניים אנגליים ("סקופ" הבינוני ו"חלומה של קסנדרה" המשובח) – אבל שניהם לא הצליחו לשחזר את הצלחת "Match Point". ואז הגיעו הספרדים. "ויקי כריסטינה ברצלונה", שבעיניי הוא סרט מקסים, אבל רחוק מגאונות, שוב הפנה אליו זרקורים. המבקרים אהבו בסך הכל, וגם הקהל רץ לראות. פנלופה קרוז אף זכתה באוסקר (מוצדק) על משחקה בסרט. ואז חזר אלן לארה"ב. השנה, אחרי סרט אמריקאי אחד ("מה שעובד" המצחיק) ועוד אחד אנגלי  ("כשתפגשי גבר זר" הבינוני) חוזר אלן לטייל באירופה. הפעם – פריס, צרפת. ומצפייה בסרט עולה המסקנה המשמחת שמשהו בפגישה עם ערים זרות מפעיל אצל וודי אלן את מיצי היצירתיות. "חצות בפריס" הוא סרט יפהפה וחכם, מלא דמיון ומרגש, והוא שוב מעלה את וודי אלן על הסוס.

וודי אלן סיפר שהוא חיפש לעשות סרט על פריס, אבל הוא לא ידע בדיוק מה לעשות עם זה. ואז הוא חשב על רעיון: אדם מטייל ברחובות פריס בלילה. מכונית עוצרת לידו, ואנשים מציעים לו להיכנס. הוא נעתר. זו הסיטואציה הבסיסית של "חצות בפריס". ומשם עף הדמיון של אלן למקומות בהם הוא לא ביקר מאז "שושנת קהיר הסגולה" . "חצות בפריס" מטייל במחוזות הפנטסיה, אבל זהו לא רק גימיק. כמו בסרט הנפלא ההוא, גם מהקסם הנהדר של "חצות בפריס" עולה תובנה על החיים – או ליתר דיוק, על חיי האמן: זה טוב וחשוב להכיר את תולדות האמנות, אבל זה גם חשוב לא להתערסל בנוסטלגיה, מכיוון שבכך האמן בעצם בורח מהתמודדות עם המציאות. על האמן לפעול מתוך היכרות עם אמנים חשובים, אבל עליו להשליך את כל הידע הזה אל חייו שלו.

גיבור "חצות בפריס" הוא תסריטאי הוליוודי שמבקש לכתוב משהו רציני יותר. רומן. והוא מבקש למצוא השראה בעיר האורות, לשם הוא נוסע עם ארוסתו. והוא אכן מוצא השראה בתולדות האמנות הפריסאית, והוא אף נמצא בסכנה של שכחת המציאות שבה הוא מתפקד. אבל סרטו של אלן יודע להזכיר לנו שבכל תקופה היו שאמרו "היום זה כבר לא כמו פעם", ובעצם, בכל תקופה ניתן ליצור אמנות גדולה וחשובה. גם עכשיו.

זה הפוסטר המקורי של הסרט. כל כך הרבה יותר יפה (ומתאים לסרט) מהפוסטר הישראלי

כבר מתחילת הסרט ניתן לראות שמשהו בסרט החדש של וודי אלן שונה. זו עובדה ידועה שסרטיו של וודי אלן מתחילים תמיד עם כותרות הקרדיטים על רקע שחור, עם פונט מאוד ספיציפי, ועל רקע של מוזיקת ג'ז שקובעת את הטון של הסרט. "חצות בפריס" מתחיל קצת שונה: מונטאז' של רחובות פריס, איטי ויפהפה, על רקע מוזיקת ג'ז מקסימה, משרה אוירה של השראה על כל הסרט. כותרות הפתיחה הרגילות מגיעות רק אח"כ. זה היה סימן בשבילי שמשהו במפגש של אלן עם פריס הצית בו משהו יוצא דופן, וזה אכן מה שקורה. חבל רק שרמת המשחק הפעם קצת מקלקלת: 41 סרטיו הקודמים של אלן העניקו לשחקניו 6 זכיות באוסקר, ועוד 10 מועמדויות נוספות של משחק. הפעם הבחירה בשחקן הראשי שגויה לטעמי. אוון ווילסון מנסה לעשות מה שהרבה עושים בסרטים של וודי אלן: לעשות חיקוי של וודי אלן. קנת בראנה עשה את זה ב"סלבריטי", וג'ייסון ביגס עשה את זה ב"כל דבר אחר" (סרט שכל העולם קטל. אני דווקא חושב שהוא לא כל כך נורא). ווילסון כל כך מתרכז בחיקוי הדיבור של וודי אלן, שהוא שוכח (ואולי הוא לא יכול) להרגיש את הדמות שלו. זה די ברור, למשל, שהנישואים המתקרבים שלו לארוסתו (רייצ'ל מקאדמס, מעצבנת) הם נישואי נוחות. אבל האם באמת כדאי לסבול כל כך בשביל נוחות? עם אותו תסריט, אבל עם שחקנים אחרים, היה ניתן ליצור סרט מופלא ומושלם. היה ניתן להרגיש את הסיטואציה הבסיסית בצורה אמיתית יותר, ולקרב את המציאות שמתוכה שואב האמן את החומרים עליהם הוא כותב אל אותה מוזה. מזל ששחקנים אורחים נותנים הופעות משנה מקסימות: אדריאן ברודי מצחיק מאוד בדקות המסך המועטות שיש לו, מריון קוטיאר יפה ומקסימה, ובעיקר – קאת'י בייטס חדה וגדולה מהחיים.

אבל העיקר ב"חצות בפריס" הוא התסריט המופלא, והקצב המדוד של הבימוי האלני. פריס אכן הזרימה מוזה חדשה אל יצירתו של אלן. לכו לראות את "חצות בפריס". סביר להניח שלא תתאכזבו.

התחנה הבאה – רומא, 2012.

=============================================================================

בונוס:

בסוף שנות ה-90 הסדרה הקומית הבינונית למדי Just Shoot Me הקדישה פרק מחווה מבריק לוודי אלן. לכבוד המחווה גם הם שינו, לפרק אחד, את כותרות הפתיחה שלהם, וכתבו, לשם שינוי, פרק חכם ומצחיק במיוחד. הנה הוא לפניכם:

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “חצות בפריס: מה זה מוזה

  1. מדוייק להפליא. והייתי מוסיפה קרדיט להופעת המשנה המקסימה של גד אלמליח (הבלש). וודי בחר שאת הדמות שנשכחת בעבר, בסופו של הסרט – יגלם גד שהוא גדול הסטאנדאפיסטים של צרפת בתקופה הנוכחית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s