אלמאניה שלי: מי אני מה אני

יותר משאני מתעניין בקולנוע הוליוודי עתיר אפקטים ויקר, אני אוהב יותר את הקולנוע האירופי הקטן והצנוע. אני משתדל לעקוב אחרי טקסי פרסי האקדמיות האירופיות השונות (ראו כמה פוסטים בעניין תחת הקטגוריה "פרסים ברחבי העולם"), כחלק מהחלונות דרכם אני משקיף על עולם הקולנוע הלא-הוליוודי. חלק מהסרטים מגיעים להקרנות בפסטיבלים בירושלים וחיפה. חלק קטן נוסף מגיע לשבועות קולנוע ספרדים/צ'כים/אוזבקיסטנים בסינמטקים. וחלק קטנטן נוסף מגיע להפצה מסחרית רגילה.

על "אלמאניה שלי" קראתי לראשונה כשדיווחתי על טקס פרסי ה"לולה" הגרמני לפני כמה חודשים. הסרט זכה שם בפרס התסריט. הטריילר נראה לי משעשע. בסוף השבוע הזה הוא הגיע להקרנות מסחריות בישראל. ובסופו של דבר… להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

סופר 8 – על ילדים וחייזרים

אם להודות על האמת: אני לא הקהל הטבעי של הסרט הזה. אני לא ממש חובב של סרטי הרפתקאות.  ויותר מזה – אף פעם לא הייתי. אפילו כילד העדפתי מציאות על פני בדיון, ואנושיות על פני טכנולוגיה. עד היום לא ראיתי אף לא אחד מסרטי "אינדיאנה ג'ונס", ואף לא אחד מסרטי "משימה בלתי אפשרית". אני זוכר שבתור ילד קטן ראיתי סרטי פעולה – ותמיד התאכזבתי בסוף שתופסים את הרעים. אני פשוט לא בנוי ככה.

ובכל זאת סימפטי את "סופר 8"

כי להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2011: חתולים על סירת פדלים

או! איזו דרך כיפית לסיים את הצפייה בסדרת הסרטים בתחרות האופיר השנה. "חתולים על סירת פדלים" הוא קומדיית טראש מטורפת ומצחיקה, שאין לה, לדעתי, מקום, באף טקס פרסים, אבל צריך להיות לה מקום בלב הקהל. זה אמור להיות להיט.

אפשר למצוא בסרט חסרונות עד מחר. אבל הוא אפקטיבי ומצחיק מאוד. ולמרות שהרגשתי בטן רכה באמצע הסרט, ולמרות שהרגשתי שניתן היה להדק את הסרט יותר, ולמרות שהרגשתי שבמקומות מסוימים היה אפשר אפילו להקצין עוד יותר את הטירוף – בסך הכל זה סרט רענן, מצחיק וכיפי. סוג של האקדח מת מצחוק של סרטי האימה. צוקר-צוקר-אברהמס מבקרים בבית השעוה.

דובי, דב-דב, דבל'ה – ובוראט?

להמשיך לקרוא

קאטפיש:אמת או חובה

סוף סוף, אחרי שעשה הרבה רעש בסצינת הקולנוע בשנה החולפת (ואחרי רוב מי שהתעניין כבר ראה אותו), מגיע "קאטפיש" להקרנות מסחריות בישראל.

מצד אחד, הגישה שלי לסרטים שכאלו מוגבלת. אין לי פרופיל בפייסבוק, ואני לא כל כך מבין את הדבר הזה. כל מיני אפליקציות שמוזכרות בסרט זרות לי. ובנוסף, כשאני מגיב בבלוגים אחרים, או כותב בלוג משלי, אני תמיד משתמש בשמי האמיתי, ולא מסתתר מאחורי ניקים אחרים. אבל מצד שני, "קאטפיש" הוא סיפור מרתק על דמות עם הפרעה יוצאת דופן. עד כדי כך יוצאת דופן, להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2011: אורחים לרגע (שקרים בז')

יש בעיה עם ציפיות (במובן Expectations, לא במובן כיסויי כריות). לפני כמה שבועות קראתי את התקציר של הסרט, וחשבתי: "הממ…נראה מעניין". וזהו. ואז הסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים, וכולם פתאום אמרו איזה חמודי ומקסים הוא. וגור בנטוויץ' אפילו קטף את פרס השחקן. ואז אני מגיע להקרנת האקדמיה של הסרט ומקבל…סרט סביר, וזהו. איפה ההתלהבות הגדולה? מה גרם לכולם להפוך לסבתות שצובטות בלחי?

אני מעריך שהייתי הופך לסבתא כזו בעצמי אם לא הייתי קורא את כל הביקורות הנעימות מפסטיבל ירושלים. אבל מכיוון שזה לא קרה, "אורחים לרגע" הוא סרט חביב בעיניי, אבל גם די לוקה בחסר, ולא ממש סוחב דרמטית (ולא, יאיר רוה ידידי: אין לו שום קשר ל"2 בלילה". הסרט התל אביבי המתוק והמרגש אוכל את הירושלמי של מאיה קניג בלי מלח).

הקלף המנצח של "אורחים לרגע" הוא להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2011: הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן

לפני שנתיים ראיתי בהקרנות האקדמיה את אחד הסרטים הבזויים ביותר (לטעמי) שראיתי בשפה העברית. זה דבר אחד לעשות סרט רע ו/או חובבני. זה דבר אחר כשנקודת העוגן בסיפור של אותו הסרט היא השואה. אותו סרט כבר היה ברשימות ההפצה, ונמשך משם ברגע האחרון (לרווחת כולנו). אתמול ראיתי את הסרט החדש של הבמאי ההוא. והפלא ופלא: אמנם מדובר באותה חובבנות, אבל גם מדובר בסרט חביב ומשעשע, קומדיה בסיסית ופשוטה שמצליחה לעשות את הדבר הזה שמעט מאוד עושים בקולנוע הישראלי…נו…להצחיק.

"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" הוא כינוס מחזור להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2011: עמק תפארת

מכירים את "סטודיו למשחק" עם ג'יימס ליפטון? תכנית הטלויזיה שבה מתארח שחקן הוליוודי לראיון על הקריירה שלו? כל תכנית מסתיימת בצורה דומה: בשאלון. זה השאלון ששוכלל ע"י ברנאר פיבו וכו'…
אחת השאלות באותו שאלון היא : מה מדליק אותך? אני תמיד חשבתי שאם ישאלו אותי את השאלה הזו, אני אגיד: חוכמה. פיקחות וחוכמה מדליקים אותי. ולכן אני חייב להודות: הדר פרידליך מדליקה אותי (קולנועית, אני מתכוון. מעולם לא פגשתי בה ו/או דיברתי ו/או התכתבתי איתה).

כשידעתי שאני עומד לצפות בקרוב ב"עמק תפארת" עשיתי לעצמי הכנה, וצפיתי בשני סרטיה הקצרים: "מועקה" המרגש עד דמעות, ו"עבדי השם" היפהפה ומרגש גם הוא. גם בסרטיה הקצרים, וגם בסרטה הארוך הראשון, ניתן להבחין שהדר פרידליך קובעת העמדות מצלמה בצורה חכמה מאוד, שמצליחה לבטא בלי מילים דברים שלא נאמרים (ואין צורך שיאמרו) בקול. יכול להיות שחלק מזה נעשה במודע. סביר להניח שרוב העבודה של פרידליך נעשית אינטואטיבית. כך או כך, "עמק תפארת" בעיניי הוא סרט יפהפה ומרגש קודם כל בגלל להמשיך לקרוא