פרסי אופיר 2011: השוטר

זה הסיפור על סרט שלכאורה יש בו את המרכיבים שאני אוהב, אבל בכל זאת אני לא אוהב אותו. נדמה לי שזה סרט שקל לטעות בו שהוא איכותי, אינטלגנטי, וחשוב. אבל להרגשתי, למרות הנסיון היפה שלו, הוא בעצם שטחי ולא נהיר, ובטח שלא חשוב.

כבר הפתיחה העלתה בי חששות: מסע אופניים שקט בכבישים מדבריים. השקט,  והענייניות של הבימוי זועקים קולנוע אירופאי, אבל באותו שוט ראשון המצלמה עושה זום לא אלגנטי אל תוך פניו של אותו שוטר משם הסרט, ומבחינה אותו משאר הרוכבים, כדי שנדע מיהו הגיבור שלנו. בסצינה שבאה אחריה, הגברים הרוכבים זועקים את שמם אל תוך המרחבים הריקים. זוהי דרכו הלא אלגנטית של הבמאי להציג לנו את הדמויות שאנו אמורים לבלות במחיצתן את השעה וחצי הקרובות. ואז מתחיל הסרט: מעקב אחרי שגרת חייהם של שוטרים. הסרט מתרכז יותר ברגעים הפרטיים, ונמנע משגרת העבודה. אבל הוא גם שומר מרחק ומביים בריחוק. לכאורה – בחירה נכונה. נדב לפיד מתעניין באלימות הישראלית ומקורותיה. הוא יונק מתוך הקולנוע של הברבשים, אבל במקום להזריק רגשנות, הוא מביים בקרירות. הקונפליקט המרכזי בחלק הראשון של הסרט הוא טיפול בפעולה של הריגת מבוקשים שגבתה גם חיים של אזרחים. הם מחליטים להפיל את התיק על אחד מהחבר'ה, שהוא במקרה גם חולה ומושבת כרגע מפעילות (נדמה לי ש"אחד משלנו" של הברבשים דיבר על משהו דומה). אבל בתוך תיאור שגרת יומם של השוטרים, הקונפליקט הזה נפתר מהר מדי, ובעצם הסרט לא ממש מעניין. ואז, אחרי קרוב לחצי סרט, הסרט נוטש את השוטר(ים) ועובר לתאר סיפור אחר של אנשים אחרים. בלי כותרות הסבר, בלי סיבה נראית לעין (או ללב), הסרט מדבר פתאום על דמויות אחרות.  תוך עשר דקות-רבע שעה התחלתי לחשוב: רגע, מה עם השוטרים? הם חוזרים. בוודאי שהם חוזרים. אבל רק בסוף, לשואודאון הסופי (והצולע מאוד). החלק השני של הסרט חלש יותר מהראשון. הוא עוקב אחרי חבורת ילדי שמנת שמחליטה להקים תא טרור באדר-מיינהוף סטייל, אבל הכל נראה כחיקוי עלוב של אותה אלימות אידאולוגית. גם כאן אין התקרבות לאנשים, והנסיון לומר שהאלימות הישראלית נובעת מהפערים הכלכליים העצומים בין עשירים לעניים בארץ הוא פתטי במקרה הטוב. בסיטואציית בני הערובה שמתרחשת בסוף, הכל קורה כל כך ל-א-ט, שלא רק שזה לא הגיוני, זה כבר מתחיל להתיש אותי כצופה. ואני לא הבנתי את הבעת הבעתה של השוטר בסוף. הוא הבין משהו שאני לא הבנתי? הרי כל הסרט הבמאי שומר מרחק. למה שאני אתקרב ואתרגש, ו/או אלמד משהו בסוף?

השוטר והאנרכיסטית. מקרה נדיר שבו סכום של שני חצאים קטן מאחד שלם.

יש בסרט גם כמה החלטות ממש תמוהות, כמו כמה סצינות שלא קשורות לשום דבר :כמה פנקיסטים, שלא נראו לפני בסרט, ולא יראו גם אחר כך, מבצעים מעשי ונדליזם במכוניות חונות, ומכסחים להן את הצורה. ויש גם סצינת חיסול במכונית חונה. לא יודע מי מחסל, ולא יודע מי חוסל. הכל מצולם מרחוק. בנוסף, אני לא הבנתי את השיוט הלא מוסבר בין תל אביב לירושלים. השוטרים הם ירושלמים, אבל הם יורדים לים של תל אביב לבלות. האנרכיסטים הם תל אביבים, אבל הם עולים לירושלים לביצוע מעשה הטרור. ובכלל, נדמה לי שמשהו בתחביר הקולנועי של "השוטר" לא ברור. הוא מנסה להיות אירופי, ולהדיף ריח איכותי. יש לו עוד הרבה דרך ללכת אם הוא רוצה להיות האנקה, ואני לא יודע אם הוא בכלל יכול להגיע לשם.

"השוטר" לטעמי הוא סרט שיש בו נסיון להיות קולנוע איכותי וחושב, אבל זהו נסיון כושל.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

3 מחשבות על “פרסי אופיר 2011: השוטר

  1. אני מסכים עם חלק מהביקורת. עם זאת, אני חושב ש"השוטר" הוא עדיין סרט חזק שמצליח להותיר רושם עז על הצופים בו לכל אורך הסרט ולא משעמם לרגע. לכל משך הצפייה בו הייתה לי תחושה של חוסר נוחות ושמשהו רע הולך לקרות, וההבטחה אכן מתקיימת בסוף. המבנה הסיפורי של שתי עלילות נפרדות לחלוטין לדעתי דווקא מעצים את ההרגשה הזאת ומכניס את הצופה לבלבול שמשרת את מטרות הסרט, ומהווה טכניקה מרעננת בנוף הקולנועי. אפשר לציין לטובה את המשחק של מרבית השחקנים בסרט (יפתח קליין, יערה פלציג, מיכאל אלוני, מיכאל מושונוב), את הצילום הנהדר של שי גולדמן, ואני מאמין שהסרט יזכה להצלחה גם בפסטיבל ירושלים וגם בפרסי אופיר. מנגד, אני מסכים שהסוף לא מספיק ברור, ובכלל הסיקוונס האחרון של החטיפה חלש יחסית ביחס לשאר הסרט, בעיקר מבחינת הדיאלוגים וגם מבחינת הליהוק של בני הערובה.

  2. הבעיה העיקרית של הסרט הייתה היעדר מוחלט של דמויות להזדהות איתן. אם כולם טיפשים או רעים למה שיהיה לי אכפת מה קורה להם ? אני גם אמקד יותר את הגאוגרפיה ואגיד – לא אירופאי, רומני. הסרט משתמש בשיטה הידועה של הקולנוע הרומני לפיה צריך לקחת סיפור מעניין ולספר אותו בדרך הכי לא מעניינת שאפשר וכך אנחנו מקבלים 40 דקות משעממות על שוטר שלא מבין שהוא טיפש ואנוכי + 40 דקות משעממות על חבורת צעירים שלא מבינים שהם טיפשים ואנוכיים ורק אז מגיעים לשואו-דאון, שלפי דעתי דווקא היה הרגע בו הסרט התרומם. מרגע שהתחילה החטיפה פתאום הכל הפך להיות הרבה יותר מעניין ונשאר רק לדמיין איזה סרט טוב היינו מקבלים אם הסרט היה בנוי אחרת: 20 דקות על שוטר מעניין + 20 דקות על צעירים מעניינים ואז שעה של שואו-דאון בין דמויות שאכפת לנו מהן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s