סופר 8 – על ילדים וחייזרים

אם להודות על האמת: אני לא הקהל הטבעי של הסרט הזה. אני לא ממש חובב של סרטי הרפתקאות.  ויותר מזה – אף פעם לא הייתי. אפילו כילד העדפתי מציאות על פני בדיון, ואנושיות על פני טכנולוגיה. עד היום לא ראיתי אף לא אחד מסרטי "אינדיאנה ג'ונס", ואף לא אחד מסרטי "משימה בלתי אפשרית". אני זוכר שבתור ילד קטן ראיתי סרטי פעולה – ותמיד התאכזבתי בסוף שתופסים את הרעים. אני פשוט לא בנוי ככה.

ובכל זאת סימפטי את "סופר 8"

כי אני לא מתנזר לגמרי מסרטי מדע בדיוני ו/או סרטי הרפתקאות. אם אני מצליח למצוא בתוך הפנטסיה רגעים אנושיים מרגשים, אני מתחבר לשם. אם זה עשוי טוב, אני גם נהנה. בתור ילד, למשל, אהבתי לראות את סדרת הטלויזיה הזאת. אז כן, ספינת חלל, חומר רדיואקטיבי שמשמיד את כדור הארץ, ואויבים מרושעים – אבל מה שאני זוכר בעיקר הוא את ההרגשה הקבועה שגיבורנו הם אנדרדוגים, ושהאויבים חזקים מאוד – ובכל זאת נלחמים. אחוות הלוחמים למרות הסיכויים הקלושים – זה מה שהחזיק את העניין שלי בסדרה. לא החלליות והדמיון המדע-בדיוני.

וראיתי גם את ET. שוב – לא בגלל ה:"הו, איזה כיף, חייזרים שנרדפים ע"י אנשי משטרה רעים" – אלא בגלל הקשר הרגיש של ילד בודד עם חייזר בודד. וכשראיתי את הטריילר של "סופר 8" לפני כמה חודשים זה הזכיר לי את זה – ילד וחייזר כנגד מבוגרים שלא מבינים. אז הלכתי לראות.

הקלף המנצח של "סופר 8" מבחינתי הוא הליהוק. ג'ואל קורטני הוא מאלה שמרגשים רק במבט, מבלי לומר מילה. זה מאוד מפתה לומר שאל פאנינג היא בלונדה יפה וטיפשה, אבל היא האמת שהיא גם כשרונית ומרגשת (בסצינה אחת בסרט נזכרתי בסצינת האודישן של נעמי ווטס ב"מלהולנד דרייב"), וכל חבריו של הגיבור מגולמים ע"י שחקנים צעירים שמצליחים ליצוק אנושיות לדמויות גם אם התסריט לפעמים לא מספק יותר מסטריאוטיפ. וכך, כל מה שקשור ב"סופר 8" לסיפור ההתבגרות של הילד, והתאהבותו הראשונה על רקע סיפור צילום הסרט והכאוס שברקע עם החייזר המשתולל (כן, בשבילי סיפור החייזר הוא ברקע) – כל זה ריגש וסחף אותי.

וואו, מה שהולך שם למטה. דרך אגב, אני אוהב אותך.

עד כמה שאני מבין בסוג כזה של קולנוע, דווקא סיפור החייזר צלע במקצת.קודם כל, ג'יי ג'יי אברהמס אוהב פליירים הרבה יותר מדי. זה כאילו נראה כמו נסיון לחתימה אישית של במאי, אבל הסינוור הזה נדמה לי יותר כמניירה מעצבנת ומלאכותית שמפריעה לסיפור. אבל בעיקר עצבן אותי שבמשך רוב הסרט לא רואים בעצם את המפלצת. אחרי כחצי סרט הרגשתי מרומה. אז בשביל התחלה רואים רק מבטים מבועתים. אח"כ רואים חפצים עפים מאחורי כל מיני דברים שמסתירים. ואח"כ רואים את המפלצת, אבל במטושטש ומרחוק. איך אני אמור לפחד מיצור ו/או לנסות להבין אותו, אם אני לא רואה אותו?

אבל יש לזה פיי-אוף : אחרי שהתעצבנתי מזה יותר מ-שני שליש סרט, מגיעה הסצינה בה רואים סוף-סוף את החייזר למשך יותר משנייה וחצי, ולא מרחוק – וזו הסצינה הכי טובה בסרט. זו הסצינה שבה הגיבור עושה צעד מכריע בשלב ההתבגרות שלו. ומכיוון שהסצינה הזו נמצאת בסרט בשיא סיפורו של הילד – בסופו של דבר, "סופר 8" למרות חסרונותיו – הוא סרט שעבד עלי.

ברור לי ש"סופר 8" הוא סרט מלא רפרנסים לסרטים של ספילברג משנות ה-80 (כבמאי וכמפיק). אני לא יכול לכתוב על זה, כי את רובם לא ראיתי. מבחינה אנושית הסרט עבד עלי, ולכן בסך הכל אהבתי אותו.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

נ.ב. זה די משעשע לראות סרט שנקרא "סופר 8" בהקרנה דיגיטלית משובחת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s