אלמאניה שלי: מי אני מה אני

יותר משאני מתעניין בקולנוע הוליוודי עתיר אפקטים ויקר, אני אוהב יותר את הקולנוע האירופי הקטן והצנוע. אני משתדל לעקוב אחרי טקסי פרסי האקדמיות האירופיות השונות (ראו כמה פוסטים בעניין תחת הקטגוריה "פרסים ברחבי העולם"), כחלק מהחלונות דרכם אני משקיף על עולם הקולנוע הלא-הוליוודי. חלק מהסרטים מגיעים להקרנות בפסטיבלים בירושלים וחיפה. חלק קטן נוסף מגיע לשבועות קולנוע ספרדים/צ'כים/אוזבקיסטנים בסינמטקים. וחלק קטנטן נוסף מגיע להפצה מסחרית רגילה.

על "אלמאניה שלי" קראתי לראשונה כשדיווחתי על טקס פרסי ה"לולה" הגרמני לפני כמה חודשים. הסרט זכה שם בפרס התסריט. הטריילר נראה לי משעשע. בסוף השבוע הזה הוא הגיע להקרנות מסחריות בישראל. ובסופו של דבר…מדובר בסרט סתמי ולא ממש מלהיב.

זה שנים שאירופה מתמודדת עם הגירה מהמזרח (תזכורת כואבת לכך קיבלנו מהנורבגים לפני כשבוע). הקטליזטור להגירה הוא כמעט תמיד כלכלי. שכר המינימום (ואף פחות מכך) שמשולם לעובדים הזרים הוא עדיין אוצר בעיניי אותם זרים. אבל מה קורה לאותם אנשים שנשארים בארץ הזרההזו לזמן ממושך? – הם מתחילים להרגיש שייכים יותר ויותר לארץ החדשה. נוצרות כמה דילמות: האם למחוק לגמרי את זהותם המקורית, או לדחות לגמרי את הזהות החדשה, או – מה שקורה בד"כ – לנסות ליצור איזשהו מיקס של שתי התרבויות. זה מתבטא, למשל, בשפה: האם המהגר ידבר בשפת המקום, או יתעקש, לפחות כשהוא בין מהגרים כמוהו – לדבר בשפת אימו. "אלמאניה שלי" עושה בחירה מעניינת בנוגע לנקודה הזו: השפה שבה מתנהל הסרט היא גרמנית, וגם כשהסרט חוזר אחורה לזמן שבו נפגשו ההורים שחיו עדיין בטורקיה, השפה "שלנו" – היא הגרמנית. השפה הזרה היא הטורקית, או במקרים אחרים – מעין ג'יבריש.

המשפחה הגרמנית-טורקית המורחבת עד מאוד ב"אלמאניה שלי"

אבל כמו שהסרט הוא מיקס בלתי מגובש של זהויות, גם סגנונית הוא לא ממש מזוהה: הטריילר מרמז על קומדיה, והוא אכן קליל בגישה שלו, אבל הוא גם די מתחכם תסריטאית, למרות שנדמה לי שזה לא ממש נחוץ. החזרה לעבר נעשית דרך סיפור שמספרת אחת הדמויות לילד הצעיר בחבורה, והטריק הזה חוזר מספר פעמים בסרט, עד שזה הופך למאולץ. הדמויות עצמן לא ממש מפותחות, וקווי הסיפור של כל אחת מהן נפתרים בקלות מדי. וגם לא מובן לי מדוע הסרט נפתח בוויס-אובר של אחת הדמויות, כשבסך הכל היא מקבלת מעט מאוד זמן מסך. הסיפור מסופר כאילו מנסיון אישי, אבל את אותה דמות רואים יחסית מעט מאוד.

נדמה לי שהבמאית (ובעצםהאחיות שיצרו את הסרט  – יסמין ונסרין סמדרלי כתבו את התסריט, ויסמין ביימה) באה מאהבה גדולה מאוד למסורת שלה, ומתוך רצון לומר שהיא מרגישה גרמניה ממוצא טורקי (וזה לא סותר), אבל נדמה לי גם שטכנית – בכתיבת התסריט ובבימוי – היא לא ממש ידעה איך להביא את הרעיונות שלה לכדי מימוש. מזל שצוות השחקנים שאספה לסירטה הוא סימפטי במיוחד, והוא מה שמחזיק את העניין שלי בצפייה בסופו של דבר.

יוצרות הסרט האחיות סמדרלי

ראינו כבר לא מעט סרטים אירופיים שעסקו בהגירה בצורות שונות: דרמות קשות ומרגשות ("עם הראש בקיר" של פאתיח אקין הגרמני, "נשיקה מן הלב" של קן לואץ'), או בצורה קומית ("יאללה יאללה" של יוסוף פארס השוודי, או "סול קיטשן" של אותו פאתיח אקין). להרגשתי, יסמין סמדרלי היתה די סגורה על עצמה מבחינת התוכן של הסרט, אבל סגנונית הסרט מאוד לא בטוח בעצמו, ומאוד לא שלם.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s