פרסי אופיר 2011: מלח ים

האמת שבהתחלה חשבתי לכתוב בפוסט הזה רק שתי מילים:

לא הבנתי

ובזאת לסכם את העניין

אבל אח"כ חשבתי לנסות להרחיב קצת בכל זאת. בכל זאת, זה סרט של איתי לב, שבעבר הביא את "חמש דקות בהליכה" הבוסרי-אך-מעניין, ואת "גיבורים קטנים" החמוד.

שתי המילים המתאימות ביותר לתאר את "מלח ים" הן להמשיך לקרוא

יום ירושלים

כשהתפרסמה התכניה של פסטיבל ירושלים הייתי קצת מאוכזב. כל מיני סרטים שאני עוקב אחריהם (למשל כאן), ואני מסוקרן לצפות בהם, לא הגיעו לפסטיבל. בנוסף, את רוב הסרטים הישראלים החדשים כבר ראיתי בהקרנות האקדמיה, ומעט מאוד מכל השאר באמת סיקרן אותי. תוסיפו לזה את תפרנותי הקבועה, ואת העובדה שבן אדם צריך לעבוד כדי לאכול, ועבודה גוזלת זמן, ותבינו שלא יכולתי להקדיש לפסטיבל ירושלים השנה הרבה זמן. למעשה, מתוך עשרת ימי הפסטיבל, ביקרתי בירושלים רק ביום אחד. אתמול. אבל נהניתי כהוגן.

אם רוצים לעשות את זה כמו שצריך, צריך לשכור אוטו. קבעתי לעצמי את הסרט הראשון ב-10:15 בבוקר, ואת האחרון ב-22:00. להיסחב עם אוטובוסים בהלוך (ובעיקר בחזור, בחצות) זה די מסובך. אז  בדקתי מחירים, ומצאתי שזה לא ממש יקר. 145 ש"ח ליום (לא כולל דלק). יצאתי מוקדם מהבית, והגעתי לסניף השכרת הרכב בהרצליה פיתוח ממש בפתיחה, ב-08:00. אחרי כמה פרוצדורות שארכו כרבע שעה יצאתי לדרך, רגוע עם מספיק זמן ספייר. אבל הדרך לירושלים התארכה. חצי מכביש ירושלים תל אביב היה פקוק. כל כמה דקות הבטתי בשעון וחשבתי: טוב, אז אולי אוותר על הקפה שרציתי לשתות. טוב, לא נורא, אני אגיע בזמן לסרט. ב-09:45 כבר נכנסתי לעיר ירושלים. וגם בתוך העיר היה פקוק. הגעתי לקופות הסינמטק עם הלשון בחוץ ב-10:05. לקחתי את הכרטיסים שהזמנתי מראש, והלכתי לשבת באולם הקולנוע ולהירגע. כשיצאתי מהסרט הראשון של היום חשבתי שגם אם שלושת הסרטים האחרים לא יהיו טובים, כל הטרחה היתה שווה, בגלל שהסרט הראשון של היום היה מהמם.

בלדה טריסטה – אלקס דה לה איגלסיה (ספרד) להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2011: סיכום ביניים

השנה כמעט ולא יוצא לי להיות בפסטיבל ירושלים. אני אסע ביום רביעי ליום אחד (ביום חמישי תוכלו לקרוא כאן על ארבעת הסרטים שאני אמור לראות). בינתיים הקרנות האקדמיה יצאו לפגרה, והן יתחדשו אחרי פסטיבל ירושלים, ביום ראשון הבא.

לאחר שארבעה סרטים פרשו מהתחרות, נותרו 27 סרטים במירוץ. עד היום נחשפו 19 סרטים, ואת כולם ראיתי, ועל כולם כתבתי כאן בבלוג. אני חושב שזה נותן לי פרספקטיבה מספיק טובה בכדי לכתוב סיכום ביניים.

ההרגשה היא שמלבד יוצאי דופן, הקולנוע הישראלי השנה מפסיק לנסות להרשים את העולם, ובאופן כללי להמשיך לקרוא

לארי קראון: א-מ-רי-קה

את הפוסט הזה צריך להתחיל מהסוף: השיר שמתנגן ברקע כשכותרות הסיום של הסרט עולות הוא "קוראים לאמריקה" של תזמורת אורות החשמל. והסרט הזה, למרות הקלילות והחמימות שלו, הוא קריאה לאמריקה להחזיר את התמימות, את האנושיות, את העזרה לזולת, ואת הפשטות. "לארי קראון" הוא סרט חם, אנושי, ומומלץ לטעמי, שמבכה את אובדנה של אמריקה הישנה והטובה לטובת ציניות וסגידה לאל הכסף.

את התסריט לסרט כתבה ניה וארדולוס, שתיזכר לעד כתסריטאית והשחקנית הראשית של ההצלחה הסופר-מטאורית שנקראה "החתונה היוונית שלי". מאז היא מנסה להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2011: סלסה בתל אביב

השורה התחתונה: אז איך הסרט?

כמו שאומרת פירה קנטור באחת הסצינות: אאאאאאההההה…..

"סלסה בתל אביב" הוא לא ממש סרט. הוא יותר סיטקום טלויזיוני לא מוצלח במיוחד. מצד שני, נדמה לי שאין לו ממש פרטנציות להיות משהו שהוא יותר מקומדיה פשוטה, ולכן לא ממש סבלתי מההקרנה (למרות שברבע השעה האחרונה כבר די נמאס לי, ורציתי שהוא כבר יחתור לסוף). מה גם שחייבים להודות: יש להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2011: הנותנת

נתחיל מהסוף: להרגשתי, "הנותנת" הוא סרט מרשים מאוד ויפה מאוד, במיוחד אם לוקחים בחשבון שמדובר בפיצ'ר ראשון של במאית. אבל הוא לא נקי מטעויות.

"הנותנת" הוקרן בפסטיבל קאן האחרון, וכבר יצא לי לקרוא עליו כמה ביקורות (ישראליות וחו"ליות). בכמה מהן צוין שהתסריט של הסרט בעייתי. אני דווקא חושב שהתסריט יפה ושלם, ושהוא מצליח לחפור ביסודיות אל תוך נשמתה של אישה מתוסבכת. יש בתסריט לא מעט רגעים שמאפשרים לצופה להבין לבד דברים, והוא תמציתי ומדויק. בנוסף יש בתסריט הרבה רגעים שעובדים גם ברמה המיידית של הסיפור, וגם ברמה הסימבולית.

צריך לציין גם שיש ב"נותנת" תצוגת צילום מהמרשימות שנראו בסרט ישראלי בשנים האחרונות. עמית יסעור מנצל את להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2011: השוטר

זה הסיפור על סרט שלכאורה יש בו את המרכיבים שאני אוהב, אבל בכל זאת אני לא אוהב אותו. נדמה לי שזה סרט שקל לטעות בו שהוא איכותי, אינטלגנטי, וחשוב. אבל להרגשתי, למרות הנסיון היפה שלו, הוא בעצם שטחי ולא נהיר, ובטח שלא חשוב.

כבר הפתיחה העלתה בי חששות: מסע אופניים שקט בכבישים מדבריים. השקט,  והענייניות של הבימוי זועקים קולנוע אירופאי, אבל באותו שוט ראשון המצלמה עושה זום לא אלגנטי אל תוך פניו של אותו שוטר משם הסרט, ומבחינה אותו משאר הרוכבים, כדי שנדע מיהו הגיבור שלנו. בסצינה שבאה אחריה, הגברים הרוכבים זועקים את שמם אל תוך המרחבים הריקים. זוהי דרכו הלא אלגנטית של הבמאי להציג לנו את הדמויות שאנו אמורים לבלות במחיצתן את השעה וחצי הקרובות. ואז מתחיל הסרט: מעקב אחרי להמשיך לקרוא