אוסקר שפה זרה : מקבץ חמישי

סוף ספטמבר – תחילת אוקטובר הוא הדד-ליין להגשת סרטים לשיפוט האקדמיה האמריקאית לקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה שאינה אנגלית. בד"כ נרשמות כ-60+ מדינות. בארבעת המקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, שני, שלישי, ורביעי) סקרתי 44 סרטים. הנה מקבץ נוסף של 11 סרטים שהוגשו לתחרות, המביא את הטוטאל ל-55 סרטים (הלינקים בשמות הסרטים מובילים לטריילרים):

שווייץ – משחקי קיץ. בימוי: רולנדו קולה. במהלך חופשת קיץ, הילדים מעבירים את הזמן במשחקים, וטבע המשחקים מושפע ממה שהם סופגים בבית – אב מתעלל, אמא שלא כל כך יודעת להיות אמא. האהבה הראשונה של ילדים שמתפתחת באותה חופשת קיץ תהיה קורבן של מה שהילדים למדו מההורים. נראה ונשמע יפה, אבל ממה שקראתי, מדובר בסרט נוסחתי שלא נוגע רגשית, למרות צילום יפה ומשחק טוב. ועל כל מקרה, הסרט לא התקבל טוב בטורונטו, ואין לו ממש באז. אין לו סיכוי באוסקר.

קובה – תחנת האוונה. בימוי: איאן פאדרון. (לדוברי הספרדית שביניכם: הלינק מוביל לא לטריילר, כי אם לסרט במלואו). אני לא דובר ספרדית, לכן הסתפקתי בצפייה בכמה דקות, ובקריאה על הסרט. מדובר בסרט נוסחתי על חברות בין שני ילדים ממעמדות כלכליים מנוגדים. אולי זה לא סרט רע, אבל אני לא רואה שום סיכוי שסרט פשטני שכזה יעבור הלאה באוסקר.

סלובניה – קרקס פנטסטי (שם חלופי: סונטה שקטה). בימוי: יאנוש בורגר. בקטגוריית "אין לו סיכוי בחיים", סלובניה מגישה את הסרט האנטי-מלחמתי והאילם הזה. אדם גר בבית נטוש עם ילדיו. אשתו נהרגה זה לא מכבר כתוצאה מרימון שהתפוצץ במהלך קרב. האדם בכוננות לצרות נוספות, אבל במקום יריות ומוות, נעצר ליד חלונו קרקס נודד עם מנהל גוסס. יכול להיות שזה סרט חביב, אבל אופיו הנסיוני לא ייקח אותו רחוק.

תאילנד – קון קוהן. בימוי: סאראניו וונגקראצ'אנג. קון קוהן, מסתבר, היא האמנות התאילנדית המסורתית של ריקודים עם מסכות. הסרט הוא נסיון להתרפק על האמנות הישנה, ולהזהיר מפני העלמותה. לשם כך בונה הסרט סיפור צפוי ומאוד לא מקורי של משולש אהבה בין שני בני נוער, תלמידים באקדמיה לריקוד הקון קוהן, לבין בחורה, רקדנית גם היא, והכל על רקע של תחרות ריקודי קון קוהן בין שתי קבוצות יריבות. גם הוועדה התאילנדית שבחרה בסרט לייצג אותם באוסקר אמרה שהיא לא מאמינה בסיכוייו, אבל היא מבקשת לייצא החוצה את התרבות התאילנדית המסורתית, והיא מאמינה שהסרט הזה יעשה את זה, אבל מכיוון שאכן נראה לי שהסרט הזה לא יעבור הלאה, גם המטרה השנייה לא תושג.

מקדוניה – הפאנק לא מת. בימוי: ולדימיר בלזבסקי. גבר מזדקן מקבל הצעה להופיע בפסטיבל מוסיקלי. ההצעה שולחת אותו למסע לאתר את חבריו מהעבר, אלו שהיו חברים איתו בלהקת פאנק כשהיו צעירים. הסרט בוים בתקציב נמוך, והשתמש בלוק כמו דוקומנטרי, כדי לקרב את החוויה הקולנועית למציאות ולהראות, לדברי הבמאי, שהשקט היחסי של החיים העכשוויים במקדוניה מטעה, ומתחת לפני השטח גועשים מתחים בין גזעיים שעוד עלולים להתפוצץ. מכיוון שפאנק, מטבע הדברים, הוא לא מנומס במיוחד, והטריילר מראה הרבה סקס ורוקנרול (ובטח יש גם קצת סמים) – קשה לראות את הסרט הזה מתחבב על חברי האקדמיה האמריקאים.

אורוגוואי – הבית הדומם. בימוי: גוסטאבו הרננדז. הטאגליין של הסרט אומר: פחד אמיתי בזמן אמיתי. סרט אימה בן 78 דקות בשוט אחד רציף, ללא חיתוכים. אני מתכנן לראות את הסרט הזה בפסטיבל חיפה הקרוב, אבל בינתיים אומר שנראה לי שלמרות שיש כאן את כל החומרים הרגילים של סרט אימה (בית נטוש, קולות שמגיעים ממקום לא ידוע, רציחות אכזריות), העובדה שמדובר בסרט בן שוט אחד מסקרנת אותי, במיוחד בגלל שמדובר בסרט אימה. ללא חיתוכים = ללא אפשרות לברוח. מצד שני, נדמה לי שבאוסקר אין לו סיכוי. סרטי אימה הם לא החומר שממנו עשויים אוסקרים.

קרואטיה – 72 ימים. בימוי: דנילו סרבדז'יצה. קומדיה מטורפת. הסבתא חולת האלצהיימר היא אלמנה המתקיימת על חשבון קיצבה שהצבא האמריקאי משלם (בעלה נהרג במלחמת העולם השניה). כל המשפחה שמטפלת בסבתא מתקיימת על הקיצבה הזו, מה שמבטל את הצורך של חברי המשפחה לעבוד. כל עוד הסבתא בחיים, הכל בסדר. אבל כשהסבתא עוברת מן העולם, והסכנה שהקיצבה תפסיק להגיע ממשית, המשפחה מתגייסת לתכנית הונאה מיוחדת. לפי התקציר והטריילר מדובר בקומדיה עממית משעשעת למדי, גם אם לא ממש איכותית. נוכחות פרצוף מוכר למדי בקאסט עשויה לעזור לסרט (ראדה סרבדז'יצה בתפקיד הראשי מוכר, בין היתר, מהופעותיו ב"עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קובריק, ובסרטי "הארי פוטר" ו"אקס-מן", בסדרת הטלויזיה "24", וגם בסרט הישראלי-גרמני "חיי אהבה". הוא גם האבא של הבמאי), אבל קשה לי להאמין שהסרט הזה יגיע עד למועמדות לאוסקר.

ספרד – לחם שחור. בימוי: אגוסטי ויארונגה. בתחילת השנה, כשסקרתי את טקסי הפרסים של האקדמיות השונות, הזכרתי את הסרט הזה בפוסט הזה. זה היה הסרט שהאקדמיה הספרדית הכי אהבה השנה. על פניו כנראה שמדובר בסרט טוב ומרגש – דרמת התבגרות על רקע מלחמת האזרחים בספרד של שנות ה-30 -ועל פניו זה אכן נראה סרט יפה (ספרטק בתגובות ראה ואהב). להערכתי יש אולי סיכוי שהסרט יתגנב לשורטליסט של התשעה, אבל בשנה כה צפופה בסרטים טובים עם פרופיל בינלאומי גבוה, קשה לי לראות את הסרט מגיע למועמדות ו/או לזכיה. הנה הטריילר להתרשמות:

איטליה – טרהפרמה. בימוי: עמנואל קריאלזה. עוד במאי מפורסם שנזרק לכלבים הוא נני מורטי האיטלקי, כאשר סרטו "יש לנו אפיפיור" לא נבחר ליצג את איטליה באוסקר (אם כי, במקרה הזה, הועדה כנראה צדקה. הסרט, כזכור, הוא די בינוני). במקומו נבחר זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל ונציה האחרון, "טרהפרמה" של הבמאי עמנואל קריאלזה. שני סרטיו הקודמים של קריאלזה הופצו בארץ ("רספירו" ו"המסע אל החלום"). שניהם, כמו גם החדש, התרחשו בסיציליה. ראיתי רק את "המסע אל החלום" (במקור קראו לו "העולם החדש"). אם לשפוט לפי סרטו הקודם, קריאלזה הוא במאי מדהים בכל הנוגע לצילום ולניהול התרחשויות רבות משתתפים בתוך הפריים. הוא חלש יותר בכל הנוגע לפיתוח דרמה. בסרטו החדש, כמו בקודמים, גיבוריו הם אנשים פשוטים וקשי יום. כאן הם נדרשים להתמודד עם כלי שיט הנושאים עליהם מהגרים לא חוקיים, ועם אחת מתוכם, שאמורה לייצג את הציבור הגדול של המהגרים, כלואים בין העבר העני שהשאירו בבית, לבין מדיניות הגירה קשוחה וסתם התאכזרות של אנשים במדינת היעד. ועל כל מקרה, נדמה לי שהסרט הזה, כמו קודמו, יפה ויזואלית, אבל לא סוחף, ולכן חסר סיכוי באוסקר.

סינגפור – טאטסומי. בימוי: אריק קו. כמו הבחירה הצ'כית לאוסקר (שאותה הזכרתי במקבץ הקודם), גם הבחירה הסינגפורית היא סרט אנימציה. במידה מסוימת, הסרט הזה ניגש לאנימציה קצת כמו ארי פולמן: בחלקו דוקומנטרי (או לפחות המחזה של אירועים שקרו, בליווי וויס-אובר של הדמות המרכזית עצמה), "טאטסומי" הוא מחווה ליושיהירו טאטסומי, אמן קומיקס-מנגה יפני חשוב. הסרט הוא שילוב של אפיזודות מחייו של האמן עם המחזות של כמה מעבודותיו המפורסמות. למרות שנדמה שזהו סרט סימפטי למדי, ולמרות שהסרט היה השנה בקאן, ולמרות שהביקורות מצאו אותו יפה למדי, נדמה לי גם שמדובר בסרט נישתי מידי, שידבר בעיקר לחובבי מאנגה ותרבות קומיקס יפנית, בעוד שכל השאר אולי יחשבו שזה סרט חביב, אבל לא ממש ראוי לפרסים.

ניו-זילנד – הנואם. בימוי: טוסי טאמאססה. השפה הנפוצה בניו-זילנד היא אנגלית, ולכן היא מעולם לא שלחה סרט להתמודדות בקטגורית הסרט בשפה זרה. "הנואם", שאינו דובר אנגלית, הוא הסרט הראשון אי-פעם שניו-זילנד שולחת. הסרט אינו מתרחש בניו-זילנד, כי אם בסמואה, והוא דובר את השפה הסמואית. הבמאי והשחקנים מסמואה, אבל כל צוות ההפקה (והכסף) הם ניו-זילנדים. הסיפור הוא על איכר, איש נמוך קומה וצנוע, החי באושר עם אשתו וביתו המתבגרת. האישה גורשה מכפרה לפני שנים רבות, והגבר נושל ממשפחתו. כאשר האדמה שאותה הוא מעבד נמצאת בסכנה, והבת המתבגרת והיפה מתחילה למשוך את תשומת לב גברברי המקום, גיבור הסרט חייב לצאת מהקליפה, לדבר בעד משפחתו, ולהגן על אהוביו."הנואם" הוקרן בפסטיבל ונציה האחרון, ואף זכה בפרס משני, והוא נראה יפה, אקזוטי, ועשיר. תהליכי הפוסט-פרודקשן נעשו באולפן של פיטר ג'קסון ("שר הטבעות") בניו זילנד. ג'קסון גם היה חלק מהועדה שהחליטה לשלוח את הסרט הזה לאוסקר. הסרט יוצא ממש עכשיו להפצה בניו-זילנד, והבאז יתחיל ממש עכשיו, ועם עבודת שיווק נכונה, ועם תמיכה של פיטר ג'קסון, הסרט הזה עוד יכול להגיע רחוק. הנה הטריילר להתרשמות:

ביומיים-שלושה הקרובים ייתווספו כמה סרטים נוספים שיסגרו את הרשימה של מה שנראה, כרגע, כקטגוריה הצפופה והמרתקת ביותר באוסקר הקרב. כמובן שאני אעדכן כאן בבלוג. Stay tuned.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

שנה טובה עם כל האהבה שבי

אני בדרך כלל לא נוהג לסטות מהנושא, והרוב המוחלט מתוך 148 הפוסטים שכתבתי עד היום נוגעים בקולנוע. אבל היום, לכבוד ראש השנה, אני אעסוק קצת במוסיקה.

בשנים האחרונות, עם הכמות ההולכת וגדלה של סרטים שאני רואה, ענייני המוסיקה שאני שומע נזנחו בצד. פעם הייתי קונה לפחות דיסק אחד בחודש. מזמן לא קניתי דיסקים. אבל יש את Youtube. מאגר עצום של מוסיקה מכל הסוגים ומכל הזמנים. ולפעמים אני הרפתקן, ומשייט גם בכדי להקשיב למוסיקה בשפות שאני לא מבין(למשל – אחרי שמצאתי שירים של רוקסט, שבאים לבקר אותנו עוד מעט, מצאתי גם כמה שירים לא רעים בכלל בשבדית). ולפעמים אני מוצא שם אוצרות.

אז הנה, לכבוד החג,

פסטיבל חיפה 2011: רפרוף ראשוני

לפני יומיים עלתה התכנייה המלאה של פסטיבל חיפה לאתר הרשמי של הפסטיבל. לאורך השנים פסטיבל חיפה הפך להיות הפסטיבל המועדף עלי – גם בגלל הסביבה, וגם בגלל שתמיד היה נדמה לי שמבחר הסרטים שמגיעים לחיפה נראה לי יותר מסקרן מאלו שמגיעים לירושלים. גם השנה, כמו כל שנה, אני מתכוון לשרוץ במתחם הסינמטק החיפאי, ולראות לא מעט סרטים. בשורות הבאות אני רוצה לשתף אתכם בסרטים שמסקרנים אותי, באלו שכבר ראיתי (יש כמה בודדים), ובכלל, בחווית הפסטיבל.

יחידת עילית, סרט לא כל כך

לפני כמה שבועות ראיתי טריילר לסרט הזה בקולנוע. סרטי אקשן עם פיצוצים ומכות הם בד"כ לא התפריט הקבוע שלי, אבל רוברט דה נירו וקלייב אואן בטריילר שכנעו אותי שזה סרט שאני רוצה לראות. ואז הגיעו הביקורות המכסחות, אבל אני כבר הייתי בשוונג, אז הלכתי.

הביקורות צדקו. זה לא שזה סרט כל כך גרוע. הוא סביר. וזהו. אבל הוא בעיקר יבש. סרט אקשן עם מכות, יריות, והתפוצצויות, אבל חסר עניין. עד כמה שאני מבין בזה, נראה לי שכל האקשן עשוי טוב, והאמת שגם לא ממש ציפיתי לסיפור סוחף ומרגש, אבל גם לא ממש ציפיתי

אמאדור לחיפוש סרטים טובים

פרננדו לאון דה ארנואה זה שם קצת ארוך מדי וקצת מסובך מדי, אבל אני זוכר אותו כי ראיתי את שני סרטיו הקודמים של הבמאי הספרדי הזה, ואת שניהם אהבתי. דה ארנואה הוכיח בשניהם שמצד אחד הוא מחויב לספר את סיפוריהם של האנשים החלשים, המדוכאים, שבשולי החברה. הטריילר של "ימי שני בשמש", שסיפר את סיפורם של המובטלים, וסחף את האקדמיה הספרדית ב-2003 (זכה ב-5 פרסים, כולל פרס הסרט) נפתח במילים: הסרט הזה לא מבוסס על סיפור אמיתי. הוא מבוסס על אלפי סיפורים אמיתיים. ב-2005 ביים ארנואה את "נסיכות", שגולל את סיפוריהן של יצאניות. בשניהם התגלה ארנואה כבמאי רגיש, שיודע לשלב צחוק ודמע באפקטיביות. ועכשיו מגיע לארץ סרטו החדש, "אמאדור". וגם כאן ממשיך דה ארנואה להרשים, אם כי גם אני חייב להודות שהסרט הזה נופל מהסרטים הקודמים. מצד שני, מי שאינו מכיר את עבודתו של הבמאי הזה מוזמן להתרשם מ"אמאדור", ואז לחזור אחורה ולראות את סרטיו הטובים יותר.

כבר מהסצינה הראשונה של "אמאדור"

אוסקר שפה זרה: מקבץ רביעי

העניינים מתחממים והקצב מתגבר. את המקבץ השלישי פרסמתי שלשום, ומאז עוד 12 מדינות בחרו את הסרטים שייצגו אותן באוסקר. 12 מדינות ביומיים. בין הבחירות יש כמה סרטים שנראים מסקרנים, אבל קשה לי להאמין שיגיעו רחוק באוסקר, אבל יש גם כמה שנראים כמו מתמודדים רציניים, במרוץ שהופך צפוף ומרתק מיום ליום.

הנה הבחירות הנוספות(הלינקים מובילים לטריילרים):

פרו – אוקטובר. בימוי: דניאל ודייגו וגה וידאל. אחד מאותם סרטים שזוכים בפרסים ואני לא מבין למה. "אוקטובר" הוא זוכה פרס חבר השופטים במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן של השנה שעברה. לפי הטריילר הוא נראה מרוחק, משונה, ומוזר, ועל כל פנים, לא ממש מרשים. גיבור הסרט הוא מלווה בריבית שמטפל בבנו התינוק. האם היא יצאנית, ולא נמצאת בתמונה. בין הגבר ובין השכנה הדתייה המתרכזת באיזשהו פולחן דתי מיוחד של חודש אוקטובר מתרקמת מערכת יחסים. יכול להיות שזה סרט לא רע, אבל גם אם כן, נדמה לי שהוא כבר עבר את השיא מבחינת באז פסטיבלים עולמי, ולכן לא יגיע רחוק.

אלבניה – סליחה בדם(לא מצאתי טריילר ברשת. בלינק רואים את הסרט מקבל את פרס התסריט בפסטיבל ברלין האחרון, ויש שם גם קטעון קצרצר מהסרט). בימוי: ג'ושוע מרסטון.

kinotavr ישראל 2011: שש דרגות של חגיגה

אז תכננתי היום לראות שני סרטים רוסיים במסגרת הפסטיבלון הזה, אבל קמתי בבוקר עם כאב ראש. עד שגירשתי אותו עבר כבר זמנו של הסרט הראשון מבין השניים, ועל כל מקרה, היה זה דווקא הסרט השני, "שש דרגות של חגיגה", שסיקרן אותי יותר.

עדיף שהייתי נשאר בבית. "שש דרגות של חגיגה" הוא סרט של זיקוקי די נור – וזהו. זה סרט לאנשים שלא רוצים לחשוב, שמסרבים לחשוב, שאוהבים פאסט-פוד מהיר ופשוט.

ילדה יפה, סרט פחות. מתוך "שש דרגות של חגיגה"

תסריט מעניין דווקא יש

kinotavr ישראל 2011: 2 סרטים טובים (ואחד פחות)

אתמול עשיתי לעצמי יום פסטיבל, וראיתי שלושה סרטים במסגרת הפסטיבל הרוסי שמתקיים בימים אלו בסינמטקים. שלושת הסרטים שראיתי היו קומדיות, שלושתם היו הכי מיין-סטרים שיש, ושלושתם מתקשרים נהדר עם קהל (למרות שאחד מהם לא ממש מהנה) – מה שגרם לי לחשוב איך זה שסרט הפתיחה של הפסטיבל (עליו כתבתי כאן) היה דווקא סרט אקספרימנטלי שכזה.

אבל בסופו של דבר, היה יום מהנה ביותר. הסרטים שראיתי אתמול יוקרנו בהקרנות נוספות במהלך היומיים הקרובים, ולכן בשורות הבאות, אתם מוזמנים לקרוא שתי המלצות, ואזהרה אחת:

אבא שלי ברישניקוב

אוסקר שפה זרה: מקבץ שלישי

מאז שפרסמתי את המקבץ השני לפני 5 ימים, הצטרפו למירוץ עוד 10 מדינות. לאף אחת מהן אין סיכוי ממשי. יש ביניהן כאלו ששלחו סרטים קשים לעיכול, ויש כאלו ששלחו סרטים שנראים נחמדים, אבל חסרי כל באזז. ובכל זאת, הנה 10 השמות שנוספו למירוץ בימים האחרונים(הלינקים מובילים לטריילרים):

בולגריה – TILT. בימוי: ויקטור צ'וצ'קוב. קראתי קצת על הסרט, ראיתי את הטריילר כמה פעמים (הלינק הוא לאתר הרשמי), ולמרות שכבר בתחילת הטריילר הוא מסביר מה זה TILT, אין לי מושג על מה הוא מדבר. הבנתי שזה כנראה סרט אנרגטי מאוד, על אהבה, סקס, סמים, ופשע על רקע התמוטטות הגוש הקומוניסטי וההשפעה שהיתה לזה על בולגריה בתחילת שנות ה-90. וזהו פחות או יותר. האמת שלפי הטריילר זה נראה סרט די מסחרר חושים, אבל קשה לי לראות אותו עובר לשלב הבא. זה קצת אלים מדי, גס מדי, בוטה מדי לחיך האמריקאי.

ליטא

Kinotavr ישראל 2011: אדישות

יש פסטיבל סרטים רוסיים בסינמטקים. לא כל פסטיבל סרטים מעורר בי התרגשות, והאמת שלא שמעתי על אף אחד מהסרטים המוצגים בפסטיבל, ועל אף אחד מהבמאים והשחקנים. אבל כנראה שחברת יס, הספונסרית של הפסטיבל, עשתה עבודת שיווק אפקטיבית, וביחד עם מבחר, שעל פניו נראה גדול ומגוון, ושיבוץ חכם (הפסטיבל מתפרס על פני ארבעה ימים, וכל אחד מ-12 הסרטים מוקרן יותר מפעם אחת) – ההרגשה שנוצרת היא של פסטיבל עשיר בעל היצע מסקרן.

אתמול נערך אירוע הפתיחה, ובו הוקרן הסרט "אדישות". אני עדיין לא יודע מה איכות שאר הסרטים המוצגים בפסטיבל, אבל צריך להגיד שהבחירה ב"אדישות" כסרט הפותח את הפסטיבל היא נועזת למדי. לא מדובר בסרט רגיל. למעשה, מדובר בסרט אקספרימנטלי. אם ז'אן לוק גודאר היה עובר לרוסיה ומתחיל לביים קומדיות, סביר להניח שהתוצאה היתה נראית דומה ל"אדישות". הסיפור,