פסטיבל חיפה 2011: רפרוף ראשוני

לפני יומיים עלתה התכנייה המלאה של פסטיבל חיפה לאתר הרשמי של הפסטיבל. לאורך השנים פסטיבל חיפה הפך להיות הפסטיבל המועדף עלי – גם בגלל הסביבה, וגם בגלל שתמיד היה נדמה לי שמבחר הסרטים שמגיעים לחיפה נראה לי יותר מסקרן מאלו שמגיעים לירושלים. גם השנה, כמו כל שנה, אני מתכוון לשרוץ במתחם הסינמטק החיפאי, ולראות לא מעט סרטים. בשורות הבאות אני רוצה לשתף אתכם בסרטים שמסקרנים אותי, באלו שכבר ראיתי (יש כמה בודדים), ובכלל, בחווית הפסטיבל.

חלון הראוה של פסטיבל חיפה מקושט בבכורות של סרטים מסקרנים, שיעלו על המסכים בארץ מעט אחרי שהפסטיבל יסתיים: "משחקי שלטון", בבימויו ובכיכובו של ג'ורג' קלוני הוא הסרט הפותח את הפסטיבל, והוא עולה על המסכים בארץ ממש ביום פתיחת הפסטיבל. הסרט, באופן כללי, גרר קריאות אכזבה מהביקורת לאחר בכורתו בפסטיבל ונציה האחרון, אבל מהתרשמותי, לא מדובר בסרט רע. להבנתי, האכזבה נבעה מכך שהציפיות היו גבוהות, והסרט היה רק "בסדר", מה שאומר שהסיפור הזה על מאחורי הקלעים של מסע בחירות צריך ליצר סרט לא רע בכלל.

בין הבכורות הנוספות שפסטיבל חיפה יציג השנה ניתן למצוא את אחד מהסרטים המדוברים ביותר השנה בסצינת הפסטיבלים העולמית, "חוף מבטחים" של הבמאי הפיני הייחודי אקי קארוסמקי (הסרט, שנקרא במקור "לה האבר", על שם העיירה שבה מתרחש הסרט, דובר צרפתית, ועלילתו מתרחשת בצרפת, אבל הוא יהיה נציג פינלנד השנה באוסקרים), "דרייב" של ניקולאס וינדינג רפן, במאי דני שנודע בסרטיו האולטרה-אלימים, ועכשיו קיבל הזדמנות לעשות סרט בהוליווד (ולפי הדיווחים מחו"ל, הוא מנצל את ההזדמנות הזאת לעשות סרט מסחרר למדי), "החוב", הרימייק האמריקאי לסיפור המוסר על המוסד הישראלי (ראיתי. מאוד נהניתי. עבודת עיבוד תסריט נהדרת ובימוי מקצועי), וגם "התפשטות", אחד משני סרטים של סטיבן סודרברג השנה, שיהיה גם הסרט שינעל את הפסטיבל.

אבל זה בשביל החיפאים שביניכם. אם אתם, כמוני, לא גרים בצפון, אין כל הגיון להצפין עד מרכז הכרמל בשביל לראות סרטים שעם סבלנות קלה של כמה שבועות עד חודש נוכל לראות גם במרכז. פסטיבל חיפה מציע השנה, כמו כל שנה, גם מבחר סרטים מסקרנים שלא בטוח בכלל (או בטוח שבכלל לא) שיגיעו להקרנות מסחריות בישראל. הנה רשימה של כמה סרטים שאני כבר לא יכול לחכות לראות:

מרתה מרסי מיי מרלן – חד וחלק: הסרט שהכי מסקרן אותי לראות בחיפה. נתחיל בפיסת טריוויה: בשנות ה-90 אהבתי לראות סיטקום שנקרא Full House (בארץ קראו לו "צער גידול בנות"). את התינוקת מישל גילמו, לסירוגין, התאומות מרי-קייט ואשלי אולסן. לכשהן התבגרו, הפכו התאומות אולסן לבית חרושת שמייצר כסף על אוויר. הן מייצרות סרטים, סדרות, ומוצרים נלווים בטונות, מבלי שיש להן איזשהו ערך אמנותי. אבל מסתבר שלתאומות יש אחות צעירה יותר, אליזבת', והיא כנראה הכשרונית שבמשפחה. הופעתה בתפקיד הראשי ב"מרתה מרסי מיי מרלן" גורפת שבחים ממבקרים בכל העולם. ובכלל, הסרט הזה, שפרץ לאויר העולם בינואר השנה, עת זכה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדאנס, נראה על פניו כדרמה דחוסה ומרתקת על השפעת החיים בכת על נפשה של צעירה אחת. הסרט הזה אמור להיות ה"קר עד העצם" של השנה – סרט קטן ועצמאי (ונהדר) שהתחיל בקטן, והגיע עד למועמדות לאוסקר. ואגב: ג'ון הוקס, שהיה מועמד לאוסקר על תפקידו ב"קר עד העצם", מופיע גם כאן.

"לעולם אל תתני לי ללכת" – מארק רומנק ביים לפני כמעט 10 שנים את "חיים בתמונות", סרט שבו רובין וויליאמס יצא לשנייה מפאזת הליצן שלו כדי לגלם את דמותו המופרעת של זבן בחנות צילום שהופך אובססיוי לגבי לקוחות קבועים. מאוד אהבתי את הסרט ההוא, אבל רומאנק נעלם מהשטח מאז. נדמה לי שקראתי לפני כמה שנים שהוא כבר התחיל בצילומים של סרט חדש, אבל פרש מהפרויקט עקב חילוקי דעות אמנותיים (רוצה לומר: הוא רצה להחליט החלטות אמנותיות, אבל המפיקים בהוליווד חשבו אחרת). בשנה שעברה הוא סוף-סוף חזר, בסרט שסיקרן רבים, ואף היה ברשימות אוסקר של מבקרים רבים. ואז הם ראו את הסרט, ולא הבינו מה הוא רוצה מהם. עושה רושם שהסרט אמנותי ויפהפה, אבל גם כזה שנוקט בגישה סיפורית לא קונבנציואלית, לא מיין-סטרימית, ולכן הסרט נשר מהר מאוד מרשימות האוסקר של כולם, ואח"כ גם נכשל בקופות. מה שלא אומר שזה סרט רע. סיפור האהבה הפטאלי הזה הוא הסרט השני הכי מסקרן אותי בחיפה השנה.

"אריראנג" – זה באמת סרט שיהיה אפשר לראות רק בפסטיבלים. ואני גם בכלל לא בטוח שזה יהיה סרט טוב. אבל זאת תהיה חוויה, זה בטוח. קים קי דוק הקוריאני היה בית חרושת של איש אחד: הוא עשה כמות עצומה של סרטים בתחילת שנות ה-2000. כמה מהם גם הגיעו לארץ, והפכו (בצדק, לטעמי) ללהיטי ארט-האוס קטנים (ביניהם היו "אביב, קיץ, סתיו, חורף…ואביב", ו"להרגיש בבית"). מסתבר שלפני כמה שנים, במהלך צילומים, אחד השחקנים כמעט ומת בעת ביצוע פעלול מסוים. הצילומים הופסקו, וקי-דוק נכנס למשבר נפשי ויצירתי. "אריראנג" אמור לתעד את יציאתו מהמשבר. זהו למעשה סרט חצי דוקומנטרי (או אולי אפילו לגמרי דוקומנטרי) שבו קי דוק מביים את עצמו, מדבר אל המצלמה, ועושה עוד כל מיני דברים לבד. אני מניח שכל מי שהוקיר את עבודתו של הבמאי (כמוני) יתעניין בעבודה המוזרה הזו. דרך אגב: מאז ש"אריראנג" הוצג לראשונה בפסטיבל קאן באביב האחרון, קי דוק כבר הספיק להציג סרט חדש עוד יותר בפסטיבל סאן סבסטיאן בספרד. אכן, קי-דוק כבר יצא מהמשבר.

"הפלנטה הבודדה ביותר" – בקצרה: גאל גרסיה ברנאל, מגדולי השחקנים של הקולנוע הלטיני ("חינוך רע", "ואת אמא שלך גם"), וחני פירסטנברג בסרט אחד, שאמור להיות מסע  מהורהר בנופים מופלאים. נשמע מופרך, אבל הביקורות בחו"ל אוהבות. נראה לי שפסטיבל חיפה יהיה הפלפורמה היחידה שבה יהיה ניתן לצפות בפרויקט המסקרן הזה.

ויש גם:

"הבית הדומם" – אני לא פריק של סרטי אימה, אבל סרט מפחיד של 78 דקות בשוט אחד (מה שאומר שאין לאן לברוח)? אני שם! (אגב, ההקרנה מתחילה ב-23:00. שיבוץ נבון)

"הצבעים של ההר" – עוד סרט מדרום אמריקה ("הבית הדומם" מאורוגוואי). הסרט הזה, על ילדים שמאבדים את הכדור שלהם בשדה מוקשים, הוא נציג קולומביה השנה באוסקר.

"עצי השיטה" – סרט דרום אמריקאי מסקרן נוסף, הפעם מארגנטינה. זוכה פרס "מצלמת הזהב" בפסטיבל קאן השנה אמור להיות סרט מסע עדין, שקט, ויפה (אם כי גם כזה שדורש סבלנות).

"נסיבות החיים" – סרט איראני על לסביות. לדרמה הזו יש באז מסוים מפסטיבלים, ומסתבר שמדובר לא רק בסרט טוב (כנראה), אלא גם בסרט חשוב, שדן בנושא שהוא עדיין טאבו באיראן (ולכן גם הסרט לא צולם באיראן, אלא בלבנון).

"מורגן" – קומדיית מהגרים שנראית משעשעת למדי. נציג רומניה השנה לאוסקר.

"חתול בפריס" – סרט אנימציה צרפתי על…חתול בפריס. נראה משעשע למדי. אחד משלושת המועמדים הסופיים לפרס סרט האנימציה הטוב ביותר של האקדמיה האירופית השנה (המועמדים האחרים הם "צ'יקו וריטה" החביב שראיתי השנה בפסטיבל ירושלים, ו"החתול של הרבי" שגם הוצג בירושלים, אבל לא ראיתי).

והייתי רוצה להתייחס גם לסרטים הישראליים שיוצגו השנה בחיפה: אמנם את רובם נוכל לראות במוקדם או במאוחר גם על המסכים המסחריים הרגילים, אבל מכיוון שמנסיון מדובר יותר במאוחר מאשר במוקדם, כדאי לנסות לתפוס גם את:

"לא רואים עלייך" – סרטה המרגש של מיכל אביעד. ראיתי אותו בהקרנות האקדמיה, וכתבתי עליו כאן.    "ברקיע החמישי" -סרטה המרגש של דינה צבי ריקליס. ראיתי אותו בהקרנות האקדמיה, וכתבתי עליו כאן. "הפנטסיה הגדולה של סימיקו הקטן" – סרטו המשעשע של אריק לובצקי.ראיתי אותו בהקרנות האקדמיה, וכתבתי עליו כאן.

מבין הישראלים החדשים שלא ראיתי:

"ד"ר פומרנץ" – החדש של אסי דיין, שאמור להיות סרט מצחיק, וגם עמוק מאוד.                          "ההתחלפות" – סרטו החדש של ערן קולירין, במאי "ביקור התזמורת", חזר מפסטיבל ונציה די חבול מביקורות, ועדיין, זה מסקרן.                                                                                                                                   "אף פעם לא מאוחר מדי" – אני מודה, כשקראתי את התקציר של הסרט הזה, לא הבנתי מה העניין הגדול. אבל כשראיתי את הספוטים הקצרצרים מתוכו, זה נראה לי מהפנט.                                                        "לאן נעלם משה גז" – סרטו הדוקומנטרי החדש של אבידע לבני, שביים בעבר את "חייב לזוז", הדוקומנטרי המרגש על אהוד בנאי ויוסי אלפנט.                                                                                                 "המכתב של סומנה"  (לשעבר "הבית שמאחורי השמש") – ראיתי כמה דקות מהדוקומנטרי הזה כשהוא עדיין היה בצילומים (וכתבתי עליו כשהוצג בפורום הקו-פרודוקציות, כאן). הדמות הראשית כאן היא כריזמטית בצורה בלתי רגילה. בחורה צעירה עם זעם עצום עצור בתוכה, מחפשת את אימה הביולוגית ברומניה. האם לא כל כך רוצה להודות בכך שהיא האם. על הנייר זה לא נראה משהו, אבל מהשלוש דקות שראיתי, זה אמור להיות מרגש.

פסטיבל חיפה נפתח ב-13/10, ויימשך על פני כל חול המועד סוכות. אני אהיה שם, והבלוג שלי גם.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “פסטיבל חיפה 2011: רפרוף ראשוני

  1. דבר ראשון תגובה לדבריך:
    "חוף מבטחים" יעלה בקרוב למסכים בארץ,אם כן אז מתי?
    ובקשר ל"נסיבות החיים" (שגם אני מתכוון ללכת לצפות בו),השתתף בתחרות הרשמית של סאנדס,אבל לא בקטגוריה של סרטים זרים אלא של סרטים אמיריקאים…

    על סרטים כבר ראיתי:
    מומלץ:
    "היו זמנים באנטוליה" – אם לא ראיתם את הסרט בירושלים,אז רוצו לראות.אחד הסרטים הטובים והמדורבים של השנה.
    "הצבעים של ההר" – סרט קטן שפיספס הזדמנות להיות הרבה יותר גדול וחזק,בכך שבמאי החליט כמעט (חוץ מסצנה וחצי) ולא להראות סצנות עלימות וקשות (הקשורות למלחמה) ולהתייחס יותר לחברות סין ילדים בני-9.לא סרט רע,אבל לא אחד שאני אזכור להרבה זמן.מה שכן,אם בה לכם סרט רציני,אבל אינכם רוצים לראות דברים קשים לצפייה,הסרט בשבילכם.
    "הפיתוי של טוני הקדוש" – זאת השנה חמישית שאני עוקב אחרי קטגוריה של הסרט הטוב ביותר בשפה הזרה באוסקר ומנסה לראות כמה שיותר מועמודים (לרוב זה מגיע ל40 מדינות מ60+) ובארבעת השנים הללו,הסרטים האהובים ביותר עלי,הם אסוטנים…בשנה שעברה אסטוניה בחרה לנציגה את "הפיתוי של טוני הקדוש",סרט סוריאליסטי על בחור רגיל שמסנה להציל בחורה שהתאהב בא.אני לא חובב גדול של סרטים סוריאליסטים,אבל הסרט השאיר אותי פעור פה והכנסתי אותו לחמישייה (לדעתי הטוב ביותר היה "על אלים ואנשים" הצרפתי).

    אפשר לראות אם:
    "צלילי הרעש" – אכן הרבה רעש,בלגן ושטויות,אבל בתכלס סרט די כייפי.האם כדאי לכם לראות?תבדקו בהתחלה סרט קצר של החבורה השוודית הזאת שרוצה לנגן על כל דבר חוץ מכלי נגינה,חשפו ביוטיוב "Music for One Apartment and Six Drummers"..
    "לעולם אל תתני לי ללכת" – אני לא יודע כמה ממכם קראתם את ספרו של קאזואו אישיגורו שאליו מבוסס הסרט (הספר אינו תורגם לעיברית).איני התחברתי לספר,כי לדעתי התנהגות של הגיבורים פשוט לא הייתה אמינה.לטובת הסרט,הייתי אומר שאלכס גארלנד עשה עיבוד טוב יחסית וניסה עד כמה שאפשר לשמור על אופי וסיפור של המקור.סרט מעניין,אבל לטעמי רומאנק,בחר בעמדה ניכור מהגיבורים וזאת הייתה
    "מצוד" – סרט אירני…סרט רביעי של רפי פיטס,שסרטו הקודם (It's winter) מאוד אהבתי…"מצוד" הוא סרט אחר לגמרה.אישית לא התחברתי לסרט,אבל מבחינת מקצועית הכל ברמה מאוד גבוה,אז אולי בכל זאת אפשר לראות,אם אין לכם מבול סרטים אחרים שאתם רוצים לראות.
    "הבית הדומם" – רוב המוחלט (חוץ מסצנה אחרונה) של הסרט צולם בשוט או כך לפחות לפי דבריי הבמאי (כמו בכל סרט אימה יש בו שוטים חשוכים לגמרה ועוד כמה שאיש לא נמצא בפריים,מה שבפועל נותן הזדמנות לעשות קאט,אבל זה רק בגדר תיאורטי)…אבל חוץ מזה עם להתייחס עליו כסרט אימה הוא בינוני ומטה.אז תעשו חשבון בעצמכם עד כמה צילום די מעניין (עדיין כל הסרט בשוט אחד) נגד טיפשות ואפס מקוריות בתסריט.

    לא מומלץ:
    "ממזרים מטורפים" – לרוב אני אוהב סרטים שהשתתפו בסאנדס,אבל "ממזרים מטורפים" זה הוא אחד הסרטים החלשים שיצא לראות מאלו שבאו מפטיבל זה…משחק בינוני (השחקנים אינם מקצועים) וסיפור שכבר ראיתי כמה וכמה פעמים,על בחור שרוצה לצאת ממעגל הפשע על-ידי שיפור יחסיו עם בנו.
    "סכינאי" – למען האמת קשה לי למצוא אפילו מילה טובה אחד על סרט שרובו (חוץ מסצנה אחד) בשחור-לבן.הסרט מעשמם ואין בו (חוץ שתי שוטים של שמיים) שום דבר מעניין באופן קולנועי…מה שכן,בזמן צפייה בסרט הייתה לי תחושה חזקה,שאני פשוט לא מבין אותו והוא נעשה יותר לשוק הפנימי (קפריסאי ואולי גם יווני),מאשר לצופים מחו"ל.
    =====================================
    איתן לספרטק: לפי האתר של "לב", "Le Havre" של אקי קארוסמקי אמור להגיע למסכים בישראל ב-27/10, שבוע לאחר שהפסטיבל בחיפה מסתיים.

  2. איתן ,הסרט הקוראני בדאיוולד מאד מומלץ למרות שלדעתי לקראת הסוף הוא מתמסמס .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s