משחקי שלטון: משחק מלוכלך

יש סיכוי שג'ורג' קלוני הוא קדוש. הוא איכפתי, הוא רגיש, הוא יפה, והוא לא רק אומר, הוא גם עושה: הוא פעיל פוליטי למען פליטי דארפור, וגם בעשייתו הקולנועית הוא ממעט להשתתף במשחק של זבלוני הוליווד. הוא בוחר בקפידה את הפרויקטים שבהם הוא משתתף כשחקן, ועוד יותר בקפידה את הפרויקטים שהוא בוחר לביים. סרטו הקודם כבמאי היה "לילה טוב ובהצלחה" – מעקב אחרי מאבק של עיתונאי מצפוני אחד בשלטון שמשתמש בהפחדה כשיטה. כבן לעיתונאי בעצמו, קלוני נמשך לפרויקטים רציניים, וכך גם סרטו החדש, "משחקי שלטון".

הסרט עוקב אחר התפוררות הדרגתית של מערכת הערכים של אדם צעיר ואידאליסט. גיבור הסרט הוא יועץ בכיר לאדם שרץ לראשות המפלגה הדמוקרטית. בשבוע שלפני הבחירות באיווה, שעשויים להכריע את הכף לטובת המועמד שלו, ייקרו דברים שיעמידו את שאלת האמונה של גיבור הסרט בשיטה במבחן. היפה, ואף המבריק לטעמי, בתסריט הזה הוא שהסרט לא לוקח צד. אין צודק וטועה. השיטה כולה, מימין ומשמאל, רקובה מהיסוד. עולמו של הגיבור מתמוטט מצד אחד, וכשהוא בורח לצד השני – גם שם המצב לא טוב. את התמונה הזו מצייר "משחקי שלטון" בעזרת תסריט חכם ושורה של שחקנים טובים: השיטה הפוליטית מושחתת. והדרך היחידה לשרוד במשחק הזה היא להצטרף לחגיגה – להפוך מושחת בעצמך.

בכדי להביא את הסיפור המייאש והמפוקח הזה אל המסך גייס קלוני את מיטב שחקני המסך היום: ריאן גוסלינג בתפקיד הראשי יודע איך לא להתפרק, ועם זאת להעביר בדיוק מה עובר עליו, פיליפ סימור הופמן בתפקיד האחראי על הקמפיין מפגין שליטה עצמית מרתקת, וקלוני עצמו, בתפקיד המועמד, הוא רפרזנטטיבי כפי שפוליטיקאי צריך להיות, חלקלק, ערמומי, בעל חוש הומור, אבל גם בעל שלדים בארונות. כולם עושים עבודה טובה, אבל את הסרט מחזיקה לטעמי דווקא שחקנית המשנה המופלאה – אוון רייצ'ל ווד. אני הסתכלתי עליה בסרט הזה, וראיתי את אודרי הפבורן. יש משהו מלאכי בווד בסרט הזה, ועם זאת פגיע ואנושי מאוד. ווד היא העוגן הרגשי של הסרט, והיא שותפה לכמה סצינות שיעלו דמעות בעיניכם.

ריאן גוסלינג ואוון רייצ'ל ווד ב"משחקי שלטון". ולו רק בשבילה שווה לראות את הסרט.

עם זאת, צריך לומר: "משחקי שלטון" פתח לאחרונה את פסטיבל ונציה, והביקורות היו פושרות יחסית. רובן אמרו שזה סרט לא רע, אבל זה לא זה. ועם כל הרצון הטוב, אני מבין את האכזבה. התסריט המבריק והשחקנים הנהדרים מובלים ע"י הבמאי קלוני בקצב לאה מדי. כבר התרגלתי לסרטי פוליטיקה (בעיקר לתסריטים של אהרון סורקין – סדרת הטלויזיה "הבית הלבן", וזוכה האוסקר על "הרשת החברתית") – דיאלוגים שנורים כמו מתוך מכונת ירייה, בקצב היסטרי ומסחרר. הסרט של קלוני מצולם וערוך באיטיות מעייפת כמעט. אמנם הקלוז-אפים יפים, אבל הרגשתי סוג של חוסר דמיון בצילום. יש מעט מאוד תנועה, והעריכה רק קופצת (באיטיות) מאחד לשני בהתאם למי שמדבר. זה אמנם סטנדרטי למדי, אבל לתסריט כה חכם מגיעים בימוי וצילום עם קצת הרבה יותר שאר רוח. משהו בחוש הקצב של קלוני דפוק בסרט הזה. רק לאחר קרוב לחצי סרט משהו מתיישב שם – בסצינה בה ריאן גוסלינג ואוון רייצ'ל ווד נמצאים במיטה, ויש שם גילוי שמטלטל עולמות – משהו בקצב ההדרגתי של הסצינה הזו מרגש, ומשם הסרט מתביית על קצב יותר נורמלי. אבל גם אז הטיסה לא חלקה, והסוף נמשך קצת יותר מדי. גם השימוש של קלוני במוזיקה מוטעה לטעמי – אלכסנדר דספלה מושך לכיוון הקלאסי, וקלוני נוטה ללכת לכיוון הקיטש המרגש במקום לדרמה הבועטת, ובכך תורם לקצב האיטי. לפחות השימוש במוזיקה הוא מינורי ופחות מפריע (אם כי היתה חסרה לי מוזיקה יותר קצבית בחלקים גדולים של הסרט).

ולמרות זאת, זה סרט שכדאי לראות. כדאי ללבוש את חליפת הסבלנות, לצאת מהבית, ולהסתכל למציאות הפוליטית המדכדכת בפנים, כפי שקורה באחת הסצינות האחרונות בסרט, מבלי למצמץ. צוות השחקנים המצויין, עם אוון רייצ'ל ווד נפלאה, ותסריט מרתק, מכסים במעט על חולשה בימויית, ויוצרים סרט מעניין, גם אם קצת מתסכל קולנועית.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s