פסטיבל חיפה 2011- בציר ה-14 באוקטובר

וואי, כמה קר בחיפה!

בצהריים, אחרי ההקרנה הראשונה, יצאתי ללובי. דיברתי קצת עם כמה מכרים, אבל בעיקר – הרגשתי שהיה לי קר מהמזגן החזק מדי שהיה שם. אז יצאתי החוצה – וגם שם היה קריר ביותר (מיזוג טבעי יותר). ואני הייתי עם שרוולים קצרים. אז חזרתי לאוטו לנמנם קצת (היו לי שעתיים עד הסרט הבא, והייתי גם עייף). מסתבר שהספיקו לי 20 דקות כדי לגרש את העייפות. וגם אלוהים היטיב עמי: הערב היה יותר חמים מהצהרים (אבל בלובי של הסינמטק המיזוג עדיין מקפיא).

הנה כמה מילים על הסרטים שראיתי אתמול:

אנחנו לא לבד – בימוי: ליאור הר לב

הסרט שפתח את התחרות הישראלית. יש הרבה דברים לא טובים להגיד על הסרט הזה, אבל בסופו של דבר, זה לא סרט כזה רע. הוא רק מתחפש לכזה. במשך כשני שליש סרט ישבתי באולם והרגשתי שמדובר בסרט תמהוני על בן אדם תמהוני. גיבור הסרט הוא אדם המשוכנע שחייזרים עומדים לנחות בעוד שבוע על כדור הארץ, ולהביא איתם את סוף העולם. ולאורך שני שליש סרט הרגשתי שהבמאי הולך עם הדמות הראשית שלו. הסתכלתי על שניהם (על הבמאי ועל הדמות הראשית) כמו שאני מסתכל על כל אדם שמרואיין בטלויזיה על נושא שכזה – הם נראו לי פתטים למדי. רק לאחר כשני שליש סרט הבנתי מה הוא רוצה – הסיפור של הדמות הראשית בסרט הוא שהוא כל כך משוכנע שסוף העולם מגיע כי זו בעצם הדרך שלו לברוח מהבדידות. וכשבחורה נכנסת סוף סוף לחייו, היא מצליחה להכניס לסיפור את מה שלרובנו יש: את הספק. כשרובנו (טוב, כשאני) נדבר על חייזרים, נגיד משהו כמו: יכול להיות שהם קיימים. אולי. לא יודע. וכך הדמות הראשית עוברת מבטחון מוחלט בתאוריות ניו-איג'יות כמנגנון בריחה – לספק ולהתמודדות עם החיים.

אנחנו לא לבד. אנחנו בקניון.

הטעות המרכזית של הסרט הזה בעיניי היא המהלך המוטעה שלו: היה יותר מעניין לי לראות את התהליך שהגבר הזה היה עושה מהספק והאכזבה בחיי הזוגיות שלו אל היאוש הטוטאלי וההסתגרות, ורק אז חזרה לאמונה באנושות. את החלק הראשון בתהליך הסרט לא מראה, וכך אנו מקבלים דמות ראשית די פאטתית, שרק לקראת סוף הסרט יכולתי ללכת איתה רגשית. וכך גם הבימוי, שבחלק הראשון מוסיף כל מיני אפקטים כוכביים, ורק בסוף מוסיף את הספק (והסוף האמביוולנטי והספקני יפה בעיניי).

מעבר לכך, מדובר בסרט מאוד בוסרי, וזה ניכר. אבל ניתן להתייחס ל"אנחנו לא לבד" כאל תרגיל לוקיישן משעשע – רוב רובו של הסרט מתרחש בתוך המפלצת הקניונית המתקראת "דיזנגוף סנטר", וכמי שמכיר את רוב רובו של הבניין הזה אהבתי לראות את השימוש הנרחב ברחובות הראשיים יותר ופחות שלו. למעשה, הסצינה הכי יפה בסרט עושה שימוש בשתי מעליות שקופות שבאותו קניון כדי לתאר התאהבות. אבל הדבר הכי טוב בסרט, ולמעשה האדם שכבר אתמול הבטיח לעצמו מועמדות בטקס פרסי האופיר של 2012, הוא השחקן הראשי – אוהד קנולר. הוא מעביר את כל מה שעובר על הדמות הזאת בצורה שמאוד רגשה אותי, והנאום שלו (בקומה שבה יושבים לאכול את המקדונלד, מיינד יו) על איך סוף העולם כבר בעצם פה (התחממות כללית, קרחונים נמסים וכו') שהיא בעצם כבר נסיון לשכנוע עצמי כשהספק כבר מכרסם – זאת סצינה רגשית שעבדה עלי, בעיקר כי קנולר עצמו מעביר את תהליך ההתפרקות של האדם הזה בצורה מאוד נבונה ומרגשת.

חתול בפריס – בימוי: ז'אן לופ פליצ'יולי, אלאן גאניול

הגנב, הילדה, והחתול. בפריס.

מי אמר שפסטיבלי קולנוע זה בשביל סרטים מהורהרים, פילוסופיים ואיטיים, עם שוט ארוכים ובלתי נגמרים? יש גם סרטים אחרים בפסטיבלים. "חתול בפריס" (או במקור: "חיי חתול") הוא בפשטות סרט הרפתקאות סוחף ומבדר ביותר, כולל כל מה שצריך: שוטרים, גנבים, בגידות, מרדפים, יריבויות וידידים לא צפויים. הרבה תהפוכות עוברות על הדמויות הראשיות בסרט, ואין ממש צורך לתאר את כולם, או אפילו את חלקן. העובדה שמדובר באנימציה מאפשרת להוסיף לסיפור גם חתול שעוזר (גם למשטרה ולגם לגנב, אגב), אבל הדמויות הראשיות בסרט הן למעשה מפקחת המשטרה וביתה הקטנה. לא לדבר הרבה. פשוט ללכת לראות. כיף של סרט.

הפלנטה הבודדה ביותר – בימוי: ג'וליה לוקטב

אה.. ומיד אחרי זה חזרנו לסרט פסטיבלים טיפוסי. אתם יודעים: כזה מהורהר, עם שוטים ארוכים ובלתי נגמרים. שזה דווקא בסדר גמור. למרות שהסרט בסופו של דבר לא עמוק מאוד, וכל מה שיש לו להגיד יכול להסתכם בערך ב"אנחנו, כולנו, אנשים בודדים. גם כשאנחנו ביחד", או אפילו: "אנחנו ביחד בעצם לא כי אנחנו אוהבים את האחר, אלא כי אנחנו בורחים מהבדידות שלנו" (מיכה שיטרית ניסח את זה יפה יותר: "אני אוהב אותך בגלל שאני אוהב אותי. אני פותר את בדידותך, ואת את בדידותי"). העניין הוא שג'וליה לוקטב מביימת סרט שהוא (ברובו) פשוט יפהפה. הסיפור הוא על זוג אמריקאי צעיר שיוצא לטיול טרקים בהרי גיאורגיה. את רוב הסרט מאכלסות 3 דמויות בלבד – הזוג, ומורה הדרך הגיאורגי שלהם. וכל הסיפור נמצא בצילום הנפלא (רובו מצולם מהכתף, או מסטדי-קם), שלא רק מעביר את הנופים היפים, אלא גם יודע להפריד ולחבר את האנשים בסיטואציות שונות. לוקטב מביימת נהדר בעיניי, עם עריכה נהדרת של תמונה (ובעיקר של סאונד – כל קאט בסרט מקפיץ). רוב הסרט ישבתי והרהרתי ביני לבין עצמי כמה מהסרט מבויים, וכמה מאולתר, כיוון שמצד אחד השיחות בין האנשים כל כך טבעיות וזורמות, אבל הצילום (רובו בשוטים ארוכים) כל כך מדויק בפריימינג שלו (ובסידור הדמויות בנוף הכללי) שלא יכול להיות שזה לא מבויים. ואכן לוקטב הודתה בשיחה שלאחר הסרט שזה אמנם נראה מאולתר לפחות בחלקו, אבל הרוב בעצם היה מבויים, עם חזרות רבות על הטקסט, ועל עבודת המצלמה.

באנו לכאן מתחת לשמיים. שלושה. מתוך "הפלנטה הבודדה ביותר".

חני פירסטנברג טובה למשך רוב הסרט (היו לי קצת בעיות איתה בהתחלה, אבל אח"כ זה הסתדר לי), וגם שני השחקנים האחרים (אחד מהם נון-אקטור) טובים. הצרה הגדולה ביותר של הסרט הזה היא העובדה שהסצינה הכי חשובה בו, זאת שמגיעה באמצע הסרט ומשנה הכל – מבוימת לא טוב. היא נראית תיאטרלית ולא אמינה. אבל כל שאר הסרט מאוד הרשים אותי, ולכן, אם אתם בראש של קצת אתגרים קולנועיים – כדאי לחפש את ההקרנות הנוספות של "הפלנטה הבודדה ביותר".

"הבית הדומם" – בימוי: גוסטבו הרננדז

תבכי ילדה תבכי. מתוך "הבית הדומם".

זה היה ניסוי שלא הצליח. חשבתי לנסות להפחיד את עצמי עם סרט אימה בהקרנה לילית. איזה מפח נפש. לא רק שמדובר בסרט לא טוב, אפילו רגע אחד של פחד לא היה בו. רוב הסרט מסתובבת הגיבורה שלו ומתנשפת, חצי בוכה. הסרט אמנם שקט ברובו, אבל הוא גם די משעמם, ונמאס מהר מאוד. אין הרבה דיבורים בהתחלה, כך שאני לא ממש מכיר את הדמויות האלו, ודי מהר אחנו נשארים עם דמות אחת שמתנשפת, ומתנשפת, ומתנשפת – ומעט מאוד בעצם קורה חוץ מזה. אם זה הסרט האורגוואי הכי טוב של השנה – אין להם הרבה מה להציע.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “פסטיבל חיפה 2011- בציר ה-14 באוקטובר

  1. אנחנו לא לבד – דבר ראשון נראה לי שהתיחסות שלך לסרט לא כל כך נכונה,כי מנראה לי שאתה רוצה להפוך אותו לסוג של דרמה על חיי בדידות והר-לב עשה קומדיה רומנטית,שבעינייה מאוד לא הצליח מכל בחינה (ושום דבר בסרט לא נראה טוב חוץ ממשחק של אוהד קנולר,בזה אני מסכים איתך ואפרת בן-יעקב עצמה).הסוראליזם לא במקום וגם העריכה מאוד עיצבנה אותי.אפילי שי גודלמן,שאותו אני מאוד מעריך,לא הצליח לעשות מזה משהו.
    הפלנטה הבודדה ביותר – אני דווקא לא ראיתי שום דבר מיוחד בסרט.הצילום הוא די יפה,הדיאלוגים עובדים טוב,גאל גרסיה מצוין כמו תמיד,אפילו משום מה כל זה לא מתחבר,אולי בגלל שאין לסרט סוף (אני מדבר על סוף פתוח אלא חוסר סוף כללי)?!
    הבית הדומם – שאלה,גם לך הייתה תחושה שהסרט לא באמת מצולם בשוט אחד והיו אפילו כמה גמפ-קטים?
    =======================
    איתן לספרטק: לגבי הבית הדומם – כן, בוודאי. אבל זה פשוט סרט לא טוב מכל בחינה, שהשקרים הקטנים האלו כבר פחות הפריעו לי. וחוץ מזה – בכותרות הבמאי מקבל גם קרדיט על עריכה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s