פסטיבל חיפה 2011: בציר ה-15 באוקטובר

משונה.

הסרט האחרון שראיתי שלשום ("הבית הדומם") הסתיים בחצות וחצי. שעה וקצת של נסיעה הביתה – ובחשבון פשוט הלכתי לישון ב-2 בלילה. ידעתי שיש לי יום עמוס אתמול, אז כיוונתי שעון מעורר לשבע בבוקר. התעוררתי בשש. לך תבין את השעון הביולוגי.

לא כל כך משונה

הסרט הראשון שלי אתמול היה הסרט שהכי ציפיתי לראות הכל הפסטיבל. והוא ענה על כל הציפיות.

"מרתה מרסי מיי מרלן" הוא דרמה סוחפת ומרגשת מאוד על ההשפעות ארוכות הטווח (ואולי הבלתי נגמרות, כפי שהסוף המקוטע מרמז) של חיים בקומונה-כת הנשלטת ע"י אדם מניפולטיבי. זה מדהים איך הבנות בקומונה הזו עוברות אונס ומשוכנעות שזה בסדר. והן גונבות ומשוכנעות שזה בסדר. והן הורגות יצורים חיים ומשוכנעות שזה בסדר. המצפן המוסרי של הגיבורה מציק לה והיא בורחת, אבל במשך כל הסרט היא נעה בסוג של לימבו בין מערכת הערכים שרכשה בכת לבין מערכת הערכים הנהוגה בחוץ. שם הסרט רומז לזהויות השונות המתקיימות בתוך הגיבורה: שמה האמיתי הוא מרתה, אבל בכת שונה שמה למרסי מיי, והחוק בכת היה שכלפי חוץ עליה להזדהות כמרלן. כל הזהויות האלו מתקיימות בתוכה גם אחרי הבריחה מהכת, וגם אחותה האוהבת שמנסה לעזור לא מצליחה לשייט ביניהן.

מרתה מרסי מיי מרלן. ואחותה.

אליזבת אולסן בתפקיד הראשי אדירה, דווקא בגלל שרוב הסרט היא מדברת ומתהלכת כאילו הכל רגיל, דבר שמעניק משנה תוקף לסצינות הבודדות בהן משהו בה נשבר. היא עוד עשויה להיות מועמדת לאוסקר על הסרט הזה, ובצדק. גם ג'ון הוקס, בתפקיד מנהיג הכת, מרשים ביותר. דווקא בגלל מבנה גופו הצנום, העובדה שהוא מצליח לעוות את מוחן של הבנות האלו, ולשלוט בהן פסיכולוגית (ופיזית) מרשימה יותר. הוקס היה מועמד בשנה שעברה לאוסקר על תפקידו ב"קר עד העצם", ולא מן הנמנע שגם השנה הוא יקבל מועמדות.

ניתן להתלונן בקטנה שמכיוון שהסרט מתרחש בשני זמנים מקבילים (מה שקרה לגיבורה בכת, ומה שקורה לה אחרי שהיא ברחה) לא תמיד מעברי הזמן חלקים, ואפשר גם להביע אי נוחות מסוימת מקצת יותר מדי עירום לטעמי (ושני שוטים לא מוצלחים מתחת למים), אבל לטעמי זה ניטפוק. מדובר בסרט דרמטי חזק שמאוד כדאי לנסות ולראות.

הקרנת "מרתה מרסי מיי מרלן" הסתיימה ב-14:15, והסרט הבא שלי היה ב-17:30. ראשית הלכתי לאוטו כדי להביא את הסנדוויץ' שהבאתי איתי מהבית (אני מנסה לחסוך כסף). אח"כ ניסיתי לנמנם במדשאה שמחוץ לסינמטק. אבל אני לא לומד מהנסיון. כפי שקרה ביום שלפני, מסתבר שאחרי הצהרים בחיפה קרירים למדי. אבל כנראה יש לי דם של שאמאן סיני או משהו כזה. גם עשרים דקות של נמנום מספיקות לי. איכשהו העברתי את הזמן.

פאקינג ווירד

"לעולם אל תתני לי ללכת"

גם הסרט הזה היה ברשימת הסרטים שאני הכי מצפה להם. אבל שתי המילים היחידות שיצאו מפי אחרי הצפייה בסרט היו "פאקינג ווירד".

לעולם אל תתני לי ללכת. עד שהמוות יפריד.

מצד אחד מדובר בסיפור אהבה ארוך שנים ועז יצרים המערב משולש של שתי בנות ובחור, קנאה, ומוות. מצד שני מדובר גם בסיפור מדע בדיוני על אנשים מהונדסים גנטית שנוצרו במטרה להוות בנק איברים להשתלות. הסרט הראשון חם, אנושי ומרגש. השני קר, מתכתי, ואנליטי. וההתכה המשונה בין שני הקטבים האלו הרגישה לי לא טבעית. כמו שמן ומים – זה לא מתערבב. אולי סטיבן ספילברג היה צריך לביים את זה. ב-AI הוא איזן בין שני הקטבים האלו. מארק רומאנק נוטה יותר לצד האנושי, עם מוזיקת כנורות אפקטיבית, ולכן במהלך רוב הסרט נעניתי לסיפור האהבה הזו, והתרגשתי. אבל המרכיבים המדע בדיוניים הפריעו לי, ולא התמזגו לתוך היצירה השלמה. ואם כל זה בא כדי להגיד שחיינו על פני כדור הארץ קצרים, וצריך להודות על כל דבר טוב שקורה לנו במקום לבכות על מה שלא היה לנו – ניתן היה להחליף את תוחלת החיים הקצרה של היצורים במחלה סופנית כלשהי – ודבר מהמסר לא היה נפגע. "לעולם אל תתני לי ללכת" הוא סרט מרגש ויפה מאוד, אבל גם משונה מאוד, ולא הכל עובד בו.

משונה, אבל צפוי

"חוף מבטחים"

הסרט של קארוסמקי יוצא בקרוב למסכים, ואני אשתדל לכתוב עליו אז. בינתיים אומר שאני אוהב את קארוסמקי, וראיתי את רוב סרטיו. "חוף מבטחים" הוא בעיניי מהפחות טובים שלו. העייפות די הכריעה אותי ברוב דקותיו של הסרט, ונאבקתי לא להירדם.

משונה

"ההתחלפות"

מתוך "ההתחלפות". שונה ומשונה

זה כבר היה מפחיד. הסרט של ערן קולירין הוצג לראשונה בפסטיבל ונציה האחרון, והתגובות היו לא טובות. הביקורת הבינלאומית לא הבינה מה קולירין רוצה מהם. יצאתי מהסרט של קארוסמקי אפוף למדי, ומיד נכנסתי ל"התחלפות", ופחדתי שכבר לא אחזיק מעמד. בסופו של דבר דווקא התעוררתי, והחזקתי מעמד די יפה, בסרט די משונה, אבל הרבה יותר חביב ומעניין ממה שחשבתי שיהיה.

ערן קולירין סיפר בראיון שכשחזר לארץ מסיבוביו בעולם עם "ביקור התזמורת", ישראל נראתה לו פתאום שונה. זאת היתה אותה מדינה, אבל משהו בנקודת המבט שלו השתנה. הוא ראה דברים אחרת. זאת נקודת המוצא של הסרט: אדם שכח לקחת איתו חומר חשוב לעבודה, ולכן הוא שב הביתה בצהרים במקום בערב רק בשביל אותו חומר. אבל מכיוון שהוא תמיד חוזר בערב, משהו נראה לו שונה. האור נופל על הספה בסלון בצורה שהוא לא הכיר. רעש המקרר על רקע השאון בחוץ נשמע אחרת. הילדים המעצבנים שתמיד מפריעים להיכנס למעלית נמצאים בבית הספר, ולכן הלובי שומם. ועוד כהנה וכהנה. ומכאן גיבור הסרט מתמכר לשונה, ליציאה מהשיגרה.

מצד אחד, כל עוד הסרט מתרכז בדמות האחת ובתהליך שעובר עליה, הוא לא כל כך עבד עלי. אבל מרגע שמצטרפת דמות משנה לסיפור (דב נבון. נהדר) שמשקפת את התהליך המוזר הזה יותר בקיצוניות, "ההתחלפות" מתחיל לצבור קצב, ומשהו בו עובד. יש כמה סצינות (למשל סצינת הפגישה הראשונה עם נבון, או סצינת הצעקות) שבהן הרגשתי שקולירין מחזיר את ההומור שעבד כל כך טוב ב"ביקור התזמורת", וזה עובד גם כאן. ואם לפני כמה שנים לא מעט הזכירו את קארוסמקי בהקשר של "ביקור התזמורת", ומכיוון שראיתי סרט של קארוסמקי ממש לפני שראיתי את "ההתחלפות" (ולא נהניתי), היו רגעים ב"התחלפות" שהרגשתי שקולירין עושה קארוסמקי יותר טוב מקארוסמקי עצמו.

אל ההומור הדק והאפקטיבי ב"ביקור התזמורת" התוסף גם נופך רגשי עדין, ולהרגשתי זה נעדר ברובו מ"ההתחלפות", בעיקר מכיוון שהסיטואציות פשוט מוזרות מדי, אבל גם כך מדובר בסרט חביב ומשעשע, גם אם הוא פחות טוב מקודמו.

יש לי כרטיסים גם להיום, אבל אילוצים בעבודה ימנעו ממני להצפין היום לחיפה. לא משונה בכלל. אני אחזור מחר (ואכתוב על זה מחרתיים)

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “פסטיבל חיפה 2011: בציר ה-15 באוקטובר

  1. מרתה מרסי מיי מרלן – מסכים עם רוב המוחלט של משכתבת,אבל…לא הייתי,אומר שהמשחק של אולסן אדיר אלא סתם מצוין.הוקס,אכן עשה עבודה נפלאה,אבל נראה שהדמויות די דומות (כזכור לי),אז אני לא בטוח שיזכה במועמדות. והעברות (עריכה) דווקא היו די חלקות (חוץ מפעם אחד)…"יותר מדי עירום" (אני מדבר על סצנטת סקס אלא על עירום)?למיטב זיכרונותי היו בסרט 2.5 סצנות עירום (שלושתן עם אולסן,כשהיא שוחה,מתלשבת לפני המיסבה וסצנת סקס,נראה לי אחרי השוד).דווקא בסרט עם, נושא כזההייתי מצפה לראות פחות שמרנות…ולי אישית היו חסרות 2 סצנות בפלאשברקים (איך מרתה הגיע לכת ואולי סצנת שלפני הנטישה).

    "לעולם אל תתני לי ללכת" – הסרט מבוסס על רב-מכר (אני לא בטוח שקיים תרגום לעיברית) ושם יש הרבה יותר איוש מאשר בסרט,אז אולי דווקא רומנק הלך בכיוון הלא נכון?משכן,העיבוד היה יחסית טוב.

    חוף מבטיחים – אכן,לא הסרט הטוב ביותר שלו,אבל זה עדייין אותו קארוסמקי,לאמרות שאני ממש לא מתחבר לנושא (לא מרגיש שום אמפטיה למהגרים בלתי חוקיים).

    ההחלפות – בערך אותו התגובה שזכה ממך "לעולם אל…",אבל יותר "ווט ת'פק?"אתה כותב שהעירום ב"מרתה…" הפריע לך,אבל דווקא פה הרגשתי סוג של אי-נוחות ברוב סצנות סקס/עירום.בסרט אכן יש מסכים סצנות עם הומור,אבל איכשהו הם לא עובודות לטובת הסרט ודוב נבון באמת נפלא (מועמדות על שחקן משנה?).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s