פסטיבל חיפה 2011: בציר ה-18 באוקטובר

אתמול בבוקר עברתי בעבודה. כולם עשו את עבודתם במקביל לשאון דיווחי החדשות. זה לא שתכננתי להישאר בעבודה (מראש תכננתי להצפין לחיפה), אבל הפסטיבל התקשורתי הזה רק גרם לי לברוח משם יותר מהר. גלעד שליט הגיע אתמול הביתה בריא ושלם. אני שמח. הלאה, לקולנוע.

עצי השיטה. בימוי: פאבלו ג'יורג'לי (ארגנטינה)

אנשים כורתים עצים ביער. חותכים אותם לחתיכות, ומעמיסים על משאית. אדם עולה אל תא הנהג, מתניע ונוסע. ונוסע. ונוסע. ונוסע. ונוסע. ונוסע. ונוסע. ונוסע. ונוסע. ונוסע. ונוסע. ונוסע. ונוסע. ונוסע (כמובן, ללא מילים)

הוא מגיע אל נקודת חניה. עוצר. מעשן. אישה עם כמה תיקים ותינוקת ניגשת אליו. הם מחליפים שניים-שלושה משפטים. הם עולים למשאית.

ונוסעים. ונוסעים. ונוסעים. ונוסעים. ונוסעים. ונוסעים. ונוסעים. ונוסעים. ונוסעים. ונוסעים. (כמובן, ללא מילים).

הם מגיעים אל נקודת חניה. היא יורדת כדי לטלפן. הוא מעשן. היא חוזרת. והם…

נוסעים. ונוסעים. ונוסעים. ונוסעים. ונוסעים…וככה עד סוף הסרט, עד שהנשמה יוצאת.

מתוך "עצי השיטה". Voyage Voyage

האמת היא שיש בסרט סיפור שיכול היה למלא סרט סם-שפיגלי מרגש למדי אם הוא היה באורך של 20 דקות בערך: יש כאן תיאור של גבר קשוח ובודד שמתרכך כתוצאה ממפגש עם בחורה צעירה והתינוקת שלה. אבל אורכו של "עצי השיטה" הוא שעה וחצי, והוא מ-י-י-ג-ע ומש-ע-מ-ם. לא השתמעממתי ככה בקולנוע מאז "שם תואר:משטרה" הרומני. מזל שיש תינוקת בסרט. היא לפחות מספקת כמה רגעי נחת וקסם בתוך אוקינוס של שעמום.

"ד"ר פומרנץ" – אסי דיין

אחד משיאי הפסטיבל מבחינתי. בזמן צילומי הסרט, המפיק אייל שיראי צוטט בעיתון כאומר ש"ד"ר פומרנץ" הוא סרט מצחיק מאוד, אבל גם עמוק ופילוסופי מאוד". הוא צדק. אסי דיין מאכלס את סרטו החדש בגלריה של דמויות מטורללות ומשונות, והסרט הולך והופך הזוי יותר ויותר עם התקדמותו. היה שלב שחשבתי מה היה שבי גביזון עושה עם התסריט הכמעט סוריאליסטי הזה (הסצינה שבה צופית גרנט מארגנת את עוברי האורח ברחוב לשירה בציבור הזכירה לי במעט סצינה מ"שורו", בה חבורה של אנשים עם פיג'מות חוצה את רחובות תל אביב. ובכלל, אני מתגעגע לגביזון. איפה הוא?).

אסי דיין ורבקל'ה מיכאלי (שתהיה בריאה. או שתקפוץ) ב"ד"ר פומרנץ"

ד"ר פומרנץ משכיר את מרפסת ביתו בקומה ה-12 למתאבדים פוטנציאלים. במקום לשכנע אותם להחזיק בחיים, הוא מעודד אותם לקפוץ. אבל הנחת היסוד ההזויה הזו משמשת את דיין לדיון בחיים הבלתי אפשריים במדינה המטורפת הזו (או כמו שרבקה מיכאלי הנפלאה אומרת בסרט: למה אי אפשר למות בארץ הזאת?), ובחוסר התוחלת בחיים באופן כללי. הסרט גדוש בסצינות מצחיקות, ובמקביל בציטוטים פילוסופיים, בהופעות משחק מופלאות של שחקנים, ובתסריט חכם למדי. צחקתי והתמוגגתי, גם אם היתה לי הרגשה שהקצוות פרומים קצת, ורמת גימור מוקפדת יותר היתה עושה סרט שלם ומושלם יותר. אבל גם כמו שהוא, "ד"ר פומרנץ" הוא הנאה מושלמת.

"תנאת'ור – התפוררות" – תאופיק אבו ואיל

אני מהבודדים שלא התלהב מסרטו הקודם של אבו-ואיל, "עטאש-צמאון". חשבתי שהוא היה מלא באוירה מעניינת, ושחקנים מרשימים, אבל שהוא ארוך מדי, ולא מחזיק את רמת העניין שלי לכל אורכו. "תנאת'ור" הוא כבר סיפור אחר. אמנם כמו שם, גם פה הצילום מפואר למדי (צלמת הסרט הצרפתייה צילמה בין היתר גם את "על אלוהים ואנשים"), אבל יש לסיפור יותר בשר. מצד שני, לא ממש היה לי ברור על מה הסרט. ובנוסף, הרגשה לא נעימה של שוביניסטיות  נודפת מ"תנאת'ור".

על החיים ועל המוות בפלסטין. מתוך "תנאת'ור".

בגדול, הסרט עוקב אחר התפוררות מערכת יחסים של זוג פלשתיני. בתחילת הסרט הם עומדים לעזוב את הארץ. בדרך היא מספרת שקיבלה הצעה לתפקיד חדש ומרתק (היא שחקנית), והוא שואל אותה אם היא רוצה להישאר. היא מוותרת. הם ממשיכים לעבר נתב"ג. הוא מקבל שיחת טלפון, ומודיעים לו על כוננות גבוהה בבית החולים שבו הוא עובד (היתה תאונה). הם חוזרים הביתה. כלומר: לא צרכי האישה קובעים. הגבר מחליט. בהמשך האישה בוגדת בו, וכשהוא מגלה, הוא מיד מגרש אותה מעל פניו. לא בגלל העלבון האישי כאדם, אלא בגלל שגבר אחר פלש לטריטוריה שלו והתעסק עם הרכוש שלו (עם אשתו). ומעבר לכך: לכל אורך הסרט הרגשתי שמדובר בסוג של אלגוריה על רצון לעזוב, אבל על חוסר היכולת לעשות את זה. כעל חיים בפלשתין הכבושה (יש כמה שוטים של גדר ההפרדה)כסוג של חיים בהוטל קליפורניה: You can check out anytime you like, but you can never leave (ואכן הזוג משתכן במלון בחלק גדול מהסרט). ובינתיים, הדם והמרירות אוכלים אותך מבפנים. ואולי לא ממש הבנתי את הסרט (ובטח לא את סופו). ואולי זה בגלל שהסרט לטעמי נשאר ברובו ברובד הסימבולי, ולא מצליח לייצר סיטואציות שיעבדו גם במישור המיידי. אז לא מדובר בסרט רע (ותמיד נעים לפגוש את קייס נאשף על המסך), אבל אני לא כל כך בטוח מה "תנאת'ור" רוצה ממני, או רוצה בכלל. ולכן רגשית לא נעניתי לסרט הזה.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “פסטיבל חיפה 2011: בציר ה-18 באוקטובר

  1. דעתו של "אחד הקהל" שראה וחושב קצת אחרת
    א. ד"ר פומרנץ – זבל של סרט שרק לאסי דיין מרשים לעשות ועוד מפרגנים לו.
    ב. להבין את "תאנאטור" יש לראות אותו עם הקהל של זוגות ערבים צעירים בפסטיבל חיפה. סרט שמתכתב היטב עם דעת הקהל הערבית ומושגי החברה הנוקשים שלה. הסרט נועד לקהל הזה והוא נועז מבחינת חשיפת הגיבורים ומחשבותיהם. הוא הולך על הקצה של דרישות החברה ובכמה מקומות חוצה גבולות ובכך גדולתו.
    בניגוד למה שחושבים על הציבור הערבי בארץ, אנו רואים שיש ניסיונות להתחבר למודרנה ולהבין את מה שקורה בחוץ. ברור שעבור מבקר אשכנזי שלא מכיר את החברה הזאת, זה סרט טרחני עם מסרים לא ברורים. אבל, את הסרט הזה יש לבחון מבחינת המהפכנות שלו כסרט ערבי שנוצר כאן בארץ.
    הסרט הזה הוא מהפיכה ולא צריך לפרש את עלילתו אלא את נועזותו בחברה שבה הוא נוצר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s