פסטיבל חיפה 2011: בציר ה-19 באוקטובר

אתמול היה היום האחרון שלי בפסטיבל. העייפות כבר התחילה להכביד עלי, אבל עם התנהלות נכונה הצלחתי לראות 4 סרטים אתמול, שלושה מהם טובים ומעוררי מחשבה.

"עדות" – שלומי אלקבץ

חומר נפץ פוליטי. אבל אני לא מתכוון להתווכח עם התוכן הפוליטי של הסרט. "עדות" יוצא מתוך תזה שאומרת שנוכחות ישראל בשטחים (או בעברית שמאלנית "הכיבוש") משחית ופוגע בשני הצדדים. הפלשתינים נפגעים מאכזריות הכיבוש, והישראלים נאכלים מבפנים. מבלי להתווכח עם הרעיון הזה, אני מסכים עם אלקבץ שסרט כזה צריך היה להיעשות, ועוד יותר מזה, צריך להיראות. ובוודאי שאני מסכים עם העובדה שאין צורך לנסות לאזן את הפוליטיקה שבו – הסרט הזה הוא לא יומן חדשות בגלי-צה"ל. אלקבץ מחויב לאמת של עצמו בלבד, ואין צורך להביא מרואין מהימין על כל מרואין מהשמאל.

מנשה נוי ב"עדות"

אני כן רוצה לכתוב על הצורה הקולנועית של הסרט. ובצד הזה של העשייה מדובר בעבודה מרתקת בעיניי, גם אם לא אחידה. במשך שנים אלקבץ אסף עשרות (ואולי מאות) עדויות של פלסטינים שמספרים על חוויותיהם תחת שלטון צבאי ישראלי, ושל חיילים שמספרים על מעשיהם בשירות. את העדויות האלו שם אלקבץ בפי שחקנים, ו"עדות" הוא בעצם שרשרת עדויות אוטנתיות שמסופרת למצלמה ע"י שחקנים. אלקבץ מקפיד על שקט טוטאלי – רק קולו של המספר נשמע. כולם מצולמים על רקע טבע דומם. וכולם מספרים את הסיפור בסבלנות, ללא התלהמות. כמו שעת סיפור, רק למבוגרים. יש משהו מאוד מרשים בצורניות הזו, שדורשת הקשבה. מצד שני, כמו בכל "אוסף להיטים" של להקה ממוצעת, יש להיטים לוהטים יותר, ויש פחות – ובהתאמה, יש סיפורים מרתקים, מרשימים, מעניינים יותר, ויש פחות. יש לפעמים שהסיפורים חוזרים על עצמם בוריאציות שונות (כמה סיפורים על התאכזרות במחסומים כבר אפשר לשמוע?), ויש לפעמים סיפורים מורכבים ומרגשים ממש. הסיפור המיוחד ביותר בעיניי הוא אחד על מקרה בו חייל נקלע לסיטואציה שבה מתנחלות החליטו לבצע מסע הרס בחברון הערבית, ובעודו מנסה לפזר את ההפגנה הזו, הוא אוגף ע"י פלסטינים זועמים. כלומר – זה לא רק חייל רע ופלסטיני טוב. זה גם חייל טוב בסיטואציה רעה.

אם לומר את האמת, גם הצילום היפה והשקט הזה מעיקים ומעייפים באיזשהו שלב. אבל בסוף הסרט יש שיר אחד ארוך, בערבית ובעברית, ושם יצאו לי הדמעות. כל מה שהצטבר במשך שעה וחצי יצא בבת אחת. "עד שתצא מקולי" – היא שרה. כלומר – זה לא נעים, אבל צריך לדבר על זה. אז אפשר להתווכח על הפוליטיקה של הסרט הזה, אבל צריך לראות אותו, ומעבר לכך, עד כמה שאני יכול להעריך, קולנועית, למרות חריקות פה ושם, זה סרט משובח למדי.

"סוס אפל" – טוד סולונדז

ג'ורדן גלבר וסלמה בלייר ב"סוס אפל"

הוי, כמה שאני אוהב את הבמאי הזה. הוא בוטה, הוא מזעזע ומצחיק בעת ובעונה אחת, והוא סרקסטי וארסי. בסרטו החדש הוא נוטש את מוטיב הפדופיליה הכל כך מזוהה איתו (וטוב שכך – "החיים בזמן מלחמה" – סרטו הקודם – למרות שהיה משובח למדי, הראה גם על עייפות חומר). הסרט מספר על אדם כבן 40 העובד בחברה של אביו, וגר עדיין אצל ההורים. הוא לא ממש מצליח עם המין השני, אבל בסצינת הפתיחה של הסרט, בחתונה, הוא פוגש מישהי שרועדת כמו עלה נידף, ואיכשהו מצליח ליצור איתה מערכת יחסים. וכשזו עולה על שרטון – גם השפיות שלו עולה על שרטון. סולונדז ידוע גם, בין היתר, בכך שהוא לא נרתע מניסויים קולנועיים (ב"פלינדרום", למשל, 8 שחקניות שיחקו את אותה דמות), ובסרטו החדש מצליח סולונדז להיכנס לתוך ראשה של הדמות הראשית ע"י המחשת מחשבותיה. אור, ידידי מ"סריטה", הגדיר את הסרט הזה כ"גרסה הקומית של 'סינכדוכה ניו-יורק'". אז סולונדז הרבה פחות מתוחכם מצ'רלי קאופמן, והדרך בה הוא עובר בין רבדי הדמיון והמציאות אינה תמיד חלקה, אבל הארסיות החריפה של הסרט, בתוספת צילום צבעוני מרשים, תסריט מהודק, ומשחק משובח של ג'ורדן גלבר בתפקיד הראשי, ושל כריסטופר ווקן בתפקיד משנה – כל אלה מרכיבים סרט מרתק שהוא חולייה נוספת בשרשרת הסרטים החולניים על הבורגניות האמריקאית המעוותת שהיא עולמו של טוד סולונדז.

ההקרנה של "סוס אפל" הסתיימה ב-18:00, והסרט הבא היה אמור להתחיל ב-19:30, אבל למרות שראיתי שני סרטים טובים קודם לכן, כבר הייתי ממש ממוטט גופנית. כבר חשבתי לוותר על ההקרנה הבאה, לנוח ולהגיע להקרנה של 22:00. מיד עם סיום "סוס אפל" רצתי לפינה שלי (כלומר, לאוטו שלי) ופשוט נמנמתי. אחרי קרוב לחצי שעה הרגשתי יותר טוב. ראיתי שיש לי עדיין זמן (והייתי רעב) אז הלכתי לאכול. בית הקפה בסינמטק חיפה לא מקבל תשלום באשראי, אז גורשתי אל מרכז הכרמל, אל "לה גופרה" (כל שנה כשאני מגיע לפסטיבל, אני אוכל שם לפחות פעם אחת). אכלתי, שתיתי, והתייצבתי, כמו חייל ממושמע, לסרט של 19:30. איזה מזל שדאגתי להתרענן לפני ההקרנה הזו. לא הייתי עומד בזה אחרת. סרט לא טוב.

"ארץ ישימון" – מיכל בוגנים

הרעיון היה דווקא מעניין: נסיון להמחיז את המאורעות בעיירה קטנה באוקראינה הסמוכה למקום שנקרא צ'רנוביל, ממש באותם ימים בהם התרחש שם האסון המפורסם. הסרט מנסה להתרכז במספר דמויות והדברים שקורים להן לפני, במהלך, ולאחר האסון. בחלק השני של הסרט, הסיפור עובר ל-"10 שנים אחרי", ויש נסיון להחיות את רוחות הרפאים של המקום.

אולגה קורילנקו והפאה ב"ארץ ישימון"

החלק הראשון של הסרט עוד מעניין, אבל חלש בדרמה . אין ממש פיתוח דמויות, ולכן קשה ממש להתרגש ממה שקורה, ועם זאת, ההפקה גדולה ומרשימה למדי, והסרט לא בלתי-מעניין (אם כי אני לא ממש מסמפט את השחקנית הראשית, אולגה קירילנקו). אבל החלק השני כבר מתפרק לחתיכות, ולא ממש ברור מה הולך שם. הדמות של קירילנקו הופכת למדריכת תיירים אל ה"אזור" (והרפרנס ל"זון" של טרקובסקי ב"סטלקר" פשוט מעורר רחמים כלפי מיכל בוגנים), ושאר הדמויות הופכות לזומבים, מתים-חיים, בעיירת הרפאים הזו. לא ברור מה מחזיק את האנשים כאן, וכל קווי העלילה שעוד איכשהו החזיקו בחלק הראשון , נפרמיים לחלוטין בחלק השני, ורק נותר לחכות לסופו של הסרט הלא ממש ברור הזה.

אה…ולשים פאה מגוכחת על הראש לא ממש עובד כדי להראות לי שעברו 10 שנים(ויש גם עניין עם נשירת שיער, אבל עדיין יש לה שיער משלה, או שזה השיער מהפיאה שנושר…לא הבנתי).

או בקיצור: "ארץ ישימון" – רעיון טוב, ביצוע לא.

ואח"כ הגיע הסרט האחרון של הפסטיבל בשבילי השנה.

"אף פעם לא מאוחר" – עדו פלוק

הקדמה 1: כאן צריך ללכת על ביצים. מצד אחד, מדובר בסרט של בחור שאני לא מכיר, אבל אני כן מכיר את גיסו, אחד יאיר רוה. מצד שני, יאיר רוה בעצמו, בהיותו מבקר קולנוע, מבין את העניין – ביצת הקולנוע שלנו בישראל קטנה ודביקה, ואין מנוס מפגישות עם אנשים שכתבת עליהם – גם דברים טובים יותר, וגם פחות.

איזה מזל שבסיכומו של דבר, למרות חריקות פה ושם, אהבתי את הסרט.

הקדמה 2: לפני כשנה פורסם (באתר של יאיר רוה, בין היתר) שצוות של סרט חדש מחפש דרכי מימון מקוריות. כל אחד מוזמן להשקיע כסף בסרט תמורת אחוזים מרווחים עתידיים. בעקרון אני בעד שיטות חדשות למימון בכלל, ובעד השיטה הזו בפרט, אבל בכל זאת רציתי לדעת על מה הסרט שאני אמור לשים עליו כסף. התקציר שצורף לאותו פוסט לא הצליח לגרות לי את בלוטות הרוק, ולכן לא שמתי עליו כסף. בדיעבד, אני מצטער : התסריט של הסרט מאד יפה, ולא כזה סטנדרטי כמו שחשבתי (ובדיעבד, שימו לב: תכתבו תקצירים יותר טובים).

ועם תסריט רגיש, ושחקן ראשי מרשים, וגלריה של שחקני אורח טובים, הסרט הזה מתהדר קודם כל בסטייל נפלא: צילום יפהפה ועדין בתנועה מדודה, ועם מוזיקה יפהפיה, הסרט הזה הוא מסע אל ישראל שהיתה ואולי עודנה ישנה, ואל הזהות הישראלית שמתקיימת רק ביחד. להיות ישראלי זה להיות שייך. וזה מה שגיבור הסרט מחפש כל הזמן: שייכות (למשהו, למישהי). גיבור הסרט חוזר מטיול ארוך שנים בדרום אמריקה, והוא מרגיש תלוש. הוא מוצא עבודה כמדביק מודעות ברחבי ישראל, והכל במטרה לגייס כסף למסע נוסף. אבל בתחנות שלו בדרך הוא ימצא את עצמו בארץ ישראל. הוא יפתור את הקונפליקטים עם אביו המנוח, וימצא גם אהבה. הוא ימצא בית, וירגיש שייך.

ארץ ישראל הישנה-חדשה ב"אף פעם לא מאוחר מדי"

יש ב"אף פעם לא מאוחר" כמה חריקות שהפריעו לי בכל הנוגע דווקא לעריכה: אמנם, מצד אחד, הקצב האיטי והמדוד של הסרט משרה עליו קסם, ומצד שני היו מספר סצינות שלא הבנתי את החלטות העריכה שבהן. צרמה לי במיוחד סצינת הסקס, שמצד אחד היתה ארוכה ואפילו קצת בוטה, אבל היא גם נחתכת פתאום. אם אתה רוצה לעשות סרט של הגר בן אשר – עשה. אל תתבייש. אם אתה מעדיף אחרת, כדאי לחתוך הרבה לפני שמגיעים למיטה. מספיק היה לי לראות אותם מתגפפים, ואז לעבור לרגע שאחרי (שהוא יפהפה, אגב. קרן ברגר מלכה). להחליט לחתוך בדיוק כשהוא שם את הקונדום היה תמוה בעיניי.

מעבר לזה, בחלק הראשון של הסרט היתה לי הרגשה שכל עוד הדמות הראשית מסתובבת לבד בדרכים, משהו בסרט לא מחזיק. אבל האינטראקציות שלו עם אנשים בתחנות שונות בדרך יוצרות רגעי קסם נפלאים (ואל אותה סצינה שהזכרתי ניתן להוסיף את הסצינה המרגשת באשקלון, החבר בקיבוץ/מושב, והסצינה הרגישה עם האמא, ממש בהתחלת המסע, שגם בה, אגב, יש יותר מדי חיתוכי עריכה לטעמי).

להגיד שב"אף פעם לא מאוחר" נולד קול קולנועי חדש ומרגש יהיה קצת פומפוזי בעיניי. אבל גם בלי נסיון לראייה היסטורית כלשהי, בסך הכל מדובר בסרט קסום ומרגש, המכיל כמה חריקות שבעיניי אולי שייכות לשכר לימוד של מתחילים, אבל הן גם נסלחות לנוכח המכלול היפהפה שהוא "אף פעם לא מאוחר".

וזהו. בזאת תם פסטיבל חיפה 2011 בשבילי. ראיתי 17 סרטים, מרובם נהניתי ברמה כזאת או אחרת, ובכלל, להגיע לחיפה פעם בשנה זה כיף.

אבל הבלוג הזה לא מפסיק להתעדכן. צפו לפוסט על "החוב" כבר מחר (הסרט מהיום על המסכים ברחבי הארץ. במילה אחת: כדאי).

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “פסטיבל חיפה 2011: בציר ה-19 באוקטובר

  1. אף פעם לא מאוחר מדי אהבתי את הסרט החלק שהראה את הקונטרס בין חייו הלא נעימים של הרצל היה המפגש עם המשפחה במושב הילדה המתוקה אלה שרה הורן שמשחקת גם בסברי מרנן שרקדה ואמרה דברים שנתנו נקודת אור הסרט 

  2. אף פעם לא מאוחר מדי ראיתי את הסרט ונהניתי מאוד גם כן מנקודת האור המשפחה במושב עמ. הילדה המתוקה שרקדה לא הבנתי למה היא לא הוזמנה לבמה הייתי מוחא לה גם כן כפיים בשמחה על הופעה בלתי נשכחת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s