החוב: ביה"ס לעיבוד תסריט

לפני 4 שנים שוחרר למסכים בישראל סרט בשם "החוב". הבמאי אסף ברנשטיין (שגם כתב את התסריט עם עידו רוזנבלום) הוציא תחת ידיו סרט מושקע ומרשים שהיה חסר ליטוש במערכות היחסים שבין הדמויות המרכזיות שבו, אבל ניתו היה להבחין בכישרון מסקרן לעתיד.

משום מה, האמריקאים התפעלו מסיפור על אנשי מוסד עם קופת שרצים על גבם, וקנו את זכויות הרימייק. הייתי סקפטי אז שהרימייק אכן יצא לפועל, וגם אם כן, לא חשבתי שהגרסה האמריקאית תוסיף משהו לחווית הצפייה במקור, ובטח שלא תתעלה עליו.

טעיתי. "החוב" בגרסתו ההוליוודית הוא קודם כל בית ספר לאיך לעבד תסריט. הוא הוסיף כמה דברים, שינה סדר של דברים, והבהיר את מערכות היחסים בצורה מרשימה, כך שיש לסרט בסיס רגשי שהיה חסר בסרט הישראלי, והסיפור עצמו פשוט מרגיש לי תפור טוב יותר.

נטע גרטי ויחזקאל לזרוב בגרסה הישראלית של "החוב"

שלושה אנשי מוסד ישראלים בשנות ה-60 אמונים על לכידתו של פושע נאצי והבאתו למשפט. משהו משתבש, ו-30 שנה אחרי זה, אותו משהו חוזר ומאיים על שלמות חייהם. ראשית, ה"משהו": בסרט הישראלי ברור כבר די מהתחלה מהו אותו "משהו". הגרסה האמריקאית הפכה את ה"משהו" הזה לחידה שהגילוי שלה מגיע רק אחרי שני שליש סרט. הסרט הישראלי נדד בין אז לעכשיו, בעוד שהאמריקאי מקדיש חלק גדול מהזמן לאז לפני שהוא חוזר לעכשיו. לגרסה האמריקאית נוספה גם בת לאחת משלוש הדמויות (רומי אבולעפיה, עם מעט מדי זמן מסך). התוספת הזו משמשת דלת דרכה נבחנים מערכות היחסים בין השלושה בצורה הרבה יותר אמוציונאלית ויסודית מאשר במקור. ובנוסף, הסיטואציה המרכזית בסרט, בה אנשי המוסד שומרים על אותו פושע נאצי בדירת מסתור עד שיוכלו להטיסו לארץ כנראה נדמתה למעבד ההוליוודי כחסרת סיבה מספקת, ולכן הוא הוסיף לסיפור סצינת אקשן סוחפת שמביאה את החבורה לאותה דירת מסתור.

סאם וורת'ינגטון וג'סיקה צ'סטיין בגרסה המעודכנת של "החוב"

כל הפרטים האלו מרכיבים תמונה כוללת שבמקור הרגישה לי ישראלית לחלוטין, אבל היא הצליחה לצלוח את הגבולות ולהפוך לאוניברסלית: "החוב" דן להבנתי בדרך להתמודד מול רוע מוחלט. האם לנסות לשים גבולות הומניים תוך כדי לחימה, או לפרוק כל עול, ולהפר את החוקים המקובלים, כי האויב הוא אכזר, וגם הוא לא משחק לפי הכללים. הנאצי אומר לשוביו במהלך הסרט: "אתם היהודים, אף פעם לא ידעתם להרוג. ידעתם רק למות". מול אמירה אכזרית כזו ניתן להעמיד את עצם קיומה של מדינת ישראל, שחיה כבר 60 וקצת שנה על החרב, ותולדותיה משובצים בסיפורי גבורה צבאיים, ולצידם סיפורים המאירים סיפורים צבאיים באור אחר.גם האמריקאים נלחמים ברוע מוחלט בעשור האחרון, והגרסה החדשה מצליחה לעשות את המעבר מישראלי-פרטי לאוניברסלי ומובן לכל.

ג'ון מאדן הוא לא במאי מבריק בעיניי, אבל הוא מצליח לעשות עבודה יעילה לאורך רוב הסרט (לקראת סופו הוא קצת מתברבר עם מעברים תכופים ודי צולעים בין הווה ועבר, אבל זה נסלח בעיניי), וצוות השחקנים הרחב לא מלהיב, אבל אף אחד לא מזייף מדי כדי שזה יצרום. אפשר לציין שכל השחקנים הזרים מנסים לעשות מעין מבטא ישראלי מוזר, בעוד שרומי אבולעפיה עצמה מדברת אמריקאית שוטפת, אבל לדעתי זה יהיה ניטפוק שיפספס את הסרט, שהוא במהותו בידור חכם שעשוי היטב.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s