התפשטות: עושר זו מחלה

סטיבן סודרברג הוא עוף מוזר בנוף הקולנוע העולמי. נדמה שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. הוא משייט בין פרויקטים הוליוודיים מיינסטרימיים עתירי כוכבים, כסף, נוצצים, והצלחה ("אושן 11", "אושן 13", "ארין ברוקוביץ'") לבין פרויקטים נסיוניים משונים ("חברה בתשלום", "עירום מלא", ועוד כמה). מדי פעם הוא נוהג לעשות גם וגם: לפני שנתיים הוא הוציא שני סרטים במקביל: "חברה בתשלום" המעניין אבל מעיק, ו"המודיע!", שהיה אמור להיות הפרויקט היותר קומונקטיבי שלו, אבל הוא קרס תחת נסיונות הצחקה בלתי מוצלחים (למרות שידידי אורון מסריטה מאוד צחק ממנו). מאז הכריז סודרברג על פרישה מבימוי, חזר בו, וגם השנה הוא מוציא שני סרטים: "התפשטות" עתיר הכוכבים, הכסף, והנוצצים, ועוד אחד שאמור להגיע אלינו בינואר (Haywire). על הסרט השני אני לא יודע דבר כרגע. אבל על "התפשטות" אני מצטער לדווח שהוא עוד כשלון של במאי שמאוד הערכתי פעם.

להבנתי, לא ממש מדובר בסרט. מדובר בכתבת מגזין טלויזיונית. אמנם מושקעת מאוד, אמנם מרשימה מאוד, אבל כתבה. לא סרט. ויותר מכך: מדובר בסרט עם מסר: הכח הכלכלי של המערב השבע הוא רעל. הוא מחלה. הוא מגיפה. הוא הורג. והמסר הזה מועבר בסרט מאוד לא אינטלגנטי. אומר זאת כך, יונית: אם לרינו צרור היה תקציב של 50 מיליון דולר, הוא היה עושה את "התפשטות" (ואין לי שום דבר נגד צרור. אבל הוא יותר עיתונאי מצפוני, ופחות במאי).

מריון קוטיאר. גם היא מתבזבזת ב"התפשטות".

"התפשטות" בעיקרון עוקב בסבלנות אחרי התפשטות מהירה של נגיף קטלני ברחבי העולם. המגיפה קוטלת הרבה אנשים, והפאניקה משתוללת. אבל סודרברג מנסה לנצח על כל כך הרבה שחקנים וחוטי עלילה עד שאף אחד מהשחקנים לא מקבל הזדמנות לפתח דמות של ממש. כל אחד הוא רק פונקציה. הוא לא ממש אדם. כך שאין אפילו רגע אחד מרגש בסרט. אין אף דמות שאני כצופה מפתח אכפתיות כלפיה. ומעבר לכך, התסריט הפעם שטוח להחריד ומביך בפשטנותו. סוף הסרט, שחוזר בסוג של לופ להתחלה, כל כך צפוי ולעוס כבר במהלך הסרט עצמו (באמצעות דמותו החצופה של ג'וד לואו) שהוא פשוט מיותר לחלוטין. המוסיקה האלקטרונית בסרט עוברת כל הזמן על יד: היא כאילו מספקת קצב,אבל לעולם לא מגיעה למיצוי, והיא בעצם עוזרת לבמאי לחבר סיקוונסים שבעזרתם הוא מדלג הלאה בעלילה. אין מה להתעכב על פיתוח דמויות סרט. אין כאלו. וכך רשימת השחקנים המרשימה והנהדרת בד"כ פשוט הולכת לאיבוד. לא מאט דיימון, לא מריון קוטיאר (שחוט העלילה שלה הוא הפשטני מכולם), לא גווינת' פאלטרו (ומה שקורה לדמות שלה ולדמות של קוטיאר בסוף הסרט הוא בעצם זהה – העניים נפגעים מהעשירים. סודרברג אומר את אותו הדבר פעמיים בסרט. לפחות), ולא קייט ווינסלט. אין בסרט אפילו עוגן אחד להיאחז בו. מדובר בעטיפה יפה ומושקעת המכילה בתוכה מאמר עיתונאי, או לחלופין כתבת תחקיר מקיפה. אבל זה לא ממש סרט קולנוע.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s