כשתקראי בשמך: בשבחי הצניעות

פעם, בשנות ה-90, מאוד אהבתי את ז'אנג יימו. כל סרטיו היו דרמות רגישות, עדינות, ואפקטיביות מאוד. סרטים כמו "ז'ודו", "הפנסים האדומים", ובעיקר "הדרך הביתה" היו אודיסאות רגש (נשיות בעיקרן) מדמיעות עיניים. אפילו סרט אידיוטי למדי כמו "קיו-ז'ו" (מסעה של אישה אחר התנצלות מראש הכפר, שבעט בבעלה בביצים) – אפילו סרט כזה היה מעורר השראה ומרגש. ואז, מספרת האגדה, נעלבה מדינת סין הגדולה. סין נמצאת בסכסוך פוליטי ארוך שנים עם טאיוואן, ודווקא טאיוואן הקטנה הוציאה תחת ידיה סרט מצליח שזכה גם באוסקרים – "נמר דרקון".היתה זו מכה קשה לכבוד הסיני. מיד קראה אל חצרה מדינת סין הגדולה את גדול בימאי סין המודרנית, ז'אנג יימו, וביקשה ממנו להתעלות על הישגי האויבת השנואה.הם לא חסכו בכסף, וז'אנג יימו ביים את האקסטראוואגנזה הצבעונית "גיבור". ואכן, גם "גיבור" זכה להצלחה גדולה. ראו הסינים כי טוב, ומימנו ליימו סרט נוסף – "בית הפגיונות המעופפים". ואחרי הצלחת השני בא השלישי – "קללת פרח הזהב". אבל בתוך ההוד והדר הגדול והמפואר, כבר נשכח מלב שז'אנג יימו היה פעם משורר האנושיות, ואמן הניואנסים הקטנים. אולי גם השתן עלה לראשו של יימו עצמו, והוא לקח על עצמו לביים את טקס פתיחת האולימפיאדה הקודמת.

אבל עכשיו הוא חוזר. וראה זה פלא. העולם עכשיו, כעשור לאחר סרטו היפה ביותר לטעמי, "הדרך הביתה" – העולם עכשיו אחר לגמרי. זהו עולם אינטרנטי. עולם שרץ בקצב מטורף, ולא עוצר לרגע. עולם שלא מסונכרן יותר לקצב האיטי והצנוע של פעם. כך סרטו החדש של ז'אנג יימו, "כשתקראי בשמך", שהוא נסיון לשחזר את הצלחות העבר – הסרט הזה נתקל בבוז ביקורתי רבתי. בסוף השבוע האחרון עלו כמה וכמה סרטים מסקרנים (דפדפו אחורה בבלוג. כתבתי עליהם). את הצפייה בסרטו של יימו דחיתי. ובסוף הלכתי, עם רוח פסימית מאוד שנושאת אותי.

בחור, בחורה, ועצים קומוניסטיים. "כשתקראי בשמך". מרגש.

וראו זה פלא – מדובר בסרט מרגש ונפלא למדי, סוחף ו להמשיך לקרוא

החפרפרת: מעל הראש

בתחילת שנות ה-90 היתה בטלויזיה החינוכית תכנית בשם "רואים 6-6" שהייתה בעצם קופסת ארכיון של סדרות ישנות. דרכה התוודעתי לסדרה בריטית בשם Sandbaggers (נדמה לי שבעברית קראו לה "המובחרים", אבל אני לא בטוח). די אהבתי את הסדרה ההיא, שהיתה בעצם סדרת ריגול עם הרבה דיבורים, ומעט אקשן. ולכן לא חששתי לפני שהלכתי לראות את "החפרפרת". ידעתי שמדובר בסרט שכזה – סרט ריגול עם מעט אקשן, אבל הרבה דרמה מסביב לשולחנות משרדיים. ידעתי שמדובר באוסף שחקנים בריטיים מהשורה הראשונה (אחד מהם זוכה אוסקר טרי, ממש מהשנה). ידעתי שהוא הולך להיות ברשימה המובחרת של סרטים שכנראה יהיו מועמדים השנה לאוסקר. ידעתי שמדובר בבמאי מסקרן שהפתיע לפני כשנתיים עם סרט ערפדים מצוין בשם "הכניסו את האדם הנכון". ידעתי שזה הולך להיות סרט שאני אוהב.

לא ידעתי שזה הולך להיות מפח נפש.

קולין פירת' ב"חפרפרת". הוא לא מגמגם. הסרט כן.

זה לא שהסרט להמשיך לקרוא

חשופות: חשוב אבל בעייתי

יש לי חבר שמקניט אותי כשאנחנו מדברים סרטים של לארס פון טרייר. הוא אומר שאני אוהב לראות נשים סובלות. אני, כמובן מכחיש בתוקף. "חשופות" הוא טסט-קייס מעניין. נושאו הוא סחר בנשים למטרות מין. יש בו לא מעט סצינות מאוד קשות לצפייה. אבל בסופו של דבר זהו סרט בינוני לטעמי, שמעדיף את ה"חשוב" על הקולנועי, ואת הנצלנות הקולנועית על פני בניית דרמה כהלכה.

הסרט, המבוסס על אירועים אמיתיים, מגולל את סיפורה של בחורה אמריקאית שמצטרפת לכוח שמירת הסדר בבוסניה של אחרי מלחמת האזרחים בסוף שנות ה-90. במהלך שהותה בבוסניה היא עולה על סיפור של סחר בנשים שהעוסקים בו, מסתבר, מגיעים מהחלונות הגבוהים ביותר של אותו כוח שהיא משרתת. אבל לגיבורת הסיפור יש בעיקר מצפון, והיא ממשיכה בחקירה למרות איומים ושיטות שונות של הצרת צעדים.

רייצ'ל וייס ב"חשופות"

צריך לומר: רייצ'ל וייס, בתפקיד הראשי, להמשיך לקרוא

מאניבול: כסף קטן

הוי, האכזבה. זה היה אמור להיות סרט כיפי. זה היה אמור להיות סרט חכם. זה היה אמור להיות סרט סוחף. זה היה אמור להיות. זה לא. זה מדהים כמה "מאניבול" הוא סרט חסר דופק. חסר קצב. חסר דרייב. זה מדהים עד כמה סרט ספורט סטנדרטי עם כמה תובנות על העולם הקפיטליסטי הוא כל כך לא מעניין. וזה בעיקר מפתיע לרעה כשבפרוייקט הזה מעורבים כמה שמות מבטיחים ביותר, שלא ממש קיימו.

לפני 5 שנים להמשיך לקרוא

אוסקר 2012: הכירו את המתמודדים

בשנים האחרונות המרוץ לאוסקר היה מרתק ומותח עד לרגע האחרון. בשנה שעברה שני סוסים יצאו לדרך מפסטיבלי הסתיו: "הרשת החברתית" של דיויד פינצ'ר ו"נאום המלך" של טום הופר. סרטו של פינצ'ר נתמך ע"י ביקורות מתלהבות, והוא אכן הוביל בשלבים הראשונים, אבל איפשהו באמצע הגלגל התהפך, ובסופו של דבר זכה "נאום המלך". לפני שנתיים דוד הקטן והעני ("מטען הכאב". סרט משובח) ניצח את גוליית העשיר ("אווטאר"). והשנה?

השנה אנחנו כבר עמוק להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע קוריאני: איחוד חשאי

בסינמטק תל אביב נפתח אתמול שבוע קולנוע קוריאני. אני אמנם אוהב קולנוע מקוריאה, אבל אילוצים שונים ימנעו ממני לראות את הסרטים שיוצגו בפסטיבלון הזה. אבל את סרט הפתיחה כן ראיתי, ועליו אני יכול להמליץ בלב שלם. מדובר בדרמת פעולה משובחת, עם כמה סצינות מותחות שיצמידו אתכם לכסא, ועם טוויסט מקורי למדי על סרטי הבאדיז האמריקאים.

קאנג-הו סונג ודונג-וון קאנג ב"איחוד חשאי"

אני חושב שאת התשובה לשאלה להמשיך לקרוא

שומר חוק: הכל נשאר במשפחה

באיחור קל גם אני ראיתי את "שומר חוק", ובאיחור קצת פחות קל אני גם מעלה עליו פוסט (אני כרגע נטול אינטרנט, ומשתמש בשירותי המחשב בבית הורי). אני מצטרף לשבחים שנכתבו על הסרט הזה במקומות אחרים (למשל כאן), ובתשובה לאורון אני רוצה להוסיף שהעובדה שאתה, אחיך, ואני צחקנו מאוד מהסרט, וחלק מהקהל בהקרנה שבה אתה ראית את הסרט (וגם אני, בהקרנה אחרת) צחק פחות – העובדה הזו נובעת מכך ש"שומר חוק" הוא אמנם דרמת משטרה, אבל הוא יותר דרמה ממשטרה, והוא יותר קומדיה מדרמה. והקצב הדרמטי היחסית איטי עלול להרתיע אנשים מסוימים (שבאו לראות פיצוצים ויריות, והרבה), וההומור הבוטה, אבל המתוחכם, עלול לעבור מעל לראש של אנשים מסוימים (אותי, למשל, מאוד הצחיקה שיחה מאוד רצינית בין פושעים על פילוסופיה ועל ניטשה).

תרשום לך הערה בתיק האישי, אורון, שלא עמדת על הקשר בין האחים מרטין וג'ון-מייקל מק'דונה. אני ידעתי על זה עוד לפני שראיתי את הסרט, וההקשר המיידי לסרט המצחיק-עד-מאוד "ברוז'" (של מרטין) קפץ מיד. ואכן בשני הסרטים משחק אותו שחקן (ברנדן גליסון הנפלא), ושני הסרטים מתעסקים בהומור בוטה, מעליב – ושניהם לא מתנצלים על כך. אבל בעוד "ברוז'" היה סרט פעולה קומי, ועם זאת קשוח וקצבי, "שומר חוק" מתרכז יותר בדרמה-קומדיה, ופחות באלמטים של הפשע, ובכך הוא מאפשר לי להתעמק יותר בדמות הראשית בסרט, שהיא סוג של ארצ'י באנקר. "ברוז'" נהנה להשפריץ ארס לכל כיוון אפשרי (ועשה זאת בצורה מבריקה). "שומר חוק" הולך מעבר לזה – הוא לא עושה את זה לשם ההנאה (למרות שיש מזה גם). הדמות הראשית באמת מאמינה בדברים שהיא אומרת: השוטר הזה באמת מאמין שסוחרי סמים הם כולם שחורים (או מקסיקנים), והוא באמת מאמין באופן כללי בעליונות הגזע שלו על פני שאר העולם. ואנחנו, הצופים הנאורים שיושבים באולם הקולנוע, רואים בעת ובעונה אחת דמות מעוותת וגזענית, אבל גם במידה מסוימת, מראה לא מחמיאה שלנו עצמנו. 35 שנה אחרי אותה סדרת טלויזיה פורצת דרך, ארצ'י באנקר קם לתחייה בצורת סרט חכם, סוחף, ומצחיק מאין כמותו.

בכל מקום אחר תראו תמונה מתוך הסרט. אצלי תראו תמונה של הבמאי (וצוות השחקנים מאחוריו)

אחד הדברים להמשיך לקרוא