דרייב: סרט פעולה פיוטי

"דרייב" הוא מסוג הסרטים שעדיף לקרוא עליהם לפני שקונים כרטיס.

אם תבואו לסרט בציפייה לסרט פעולה אנרגטי וקיצבי – תתאכזבו מהקצב האיטי שלו.                                  אם תבואו לסרט בציפייה לראות את הסרט האמנותי שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון, יש סיכוי סביר שתירתעו מהאלימות הקשה שמאפיינת כמה וכמה סצינות בסרט הזה.                                                     אבל אם תבינו שמדובר בסרט פעולה פיוטי, כזה שלמרות הקצב האיטי שלו הוא מותח, מפתיע, ומרתק, ואם תהיו מוכנים לעמוד באתגר של סרט שלמרות האיטיות המובנית שבו, יש לו קצב פנימי סוחף – אתם עשויים לחוות חוויה ייחודית. לטעמי האישי – זהו אחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה. עבודת בימוי יוצאת דופן באיכותה.

שמו של ניקולס וינדינג רפן מוכר לבאי פסטיבלי הקולנוע בשנים האחרונות. לא ראיתי את סרטיו הקודמים, אבל האלימות הקיצונית שבהם הפכה לשם דבר. אבל שום דבר לא הכין אותי ל"דרייב". סרט שבו הבמאי מצד אחד עובד מאוד קשה בכדי לרסן את האנרגיה המובנית של סרטי פעולה, אבל דווקא בגלל זה, משהו בפנים פועם כל הזמן, וכמו פצצת זמן, זה מתפוצץ באלימות קשה וברגעים לא צפויים. עבודת הבימוי של וינדינג רפן ב"דרייב" היא תענוג לא שגרתי. כבר סצינת הפתיחה תכוון את הציפיות: הסרט הזה עובד בעיקר על עבודת פס-קול מהמשובחות שראיתי (ושמעתי). ולא מדובר רק בבחירת המוזיקה (האלקטרונית-אייטיזית הקיצבית והשקטה לסירוגין). מדובר גם על כל מיני רעשים קטנים שמצטרפים למוסיקה ומעשירים את החוויה, ובדיעבד יוצרים סימפוניה של מתח אפקטיבי מאוד: אפילו רעשי שפשוף עור כפפות הנהג כנגד ההגה מושך את תשומת הלב כאן, והמשחק בין הרעש לשקט הוא עבודת אמנות מדויקת מאוד עם אפקט חזק ומרשים ביותר. לזה מצטרף צילום משכר חושים בצבעוניות שלו, ושחקנים נהדרים שלוקחים פאוזות רבות משמעות בין רפליקה לרפליקה, ובניגוד לכל הגיון, זה לא נראה מגוחך, אלא מהפנט. אלברט ברוקס, שעשה קריירה מקומדיה, מפתיע ב"דרייב" בתפקיד משנה שכבר מנבאים לו אוסקר (ובצדק), וריאן גוסלינג בתפקיד הראשי מרשים בקור הרוח שלו.

צבע, רכב, נהג, כפפות. ריאן גוסלינג ב"דרייב".

סיפור הסרט פשוט למדי: הגיבור הוא איש פעלולים העובד בסרטי אקשן הוליוודיים. לרוב הוא נוסע במכוניות שמתהפכות. כעבודת צד הוא גם משמש כנהג מילוט של שודדים. וכעבודה "רגילה", הוא גם מוסכניק (היו רגעים בסרט שחשבתי אם הוא ישן אי פעם). רומן מהוסס עם שכנה (קארי מאליגן, מקסימה) יגלה שהיא נשואה, ובעלה עומד להשתחרר מהכלא. חזרתו תסבך את העניינים, ולא בכיוון שאתם חושבים. אבל הפשטנות לכאורה של העלילה באה דווקא לשירותו של וינדינג רפן, שמוכיח שסרטי פעולה הוליוודים שגרתיים יכולים להיות הרבה יותר מבידור רגעי להמונים. הם יכולים להיות גם עבודת אמנות של ממש. מותח ומפתיע, אבל גם מהפנט ומשכר חושים.

אחד מגדולי הבמאים ההוליוודיים, בילי ווילדר, צוטט כאומר שעבודת הבימוי הטובה ביותר היא כזו שלא מרגישים בה. ב"דרייב" מוכיח ניקולס וינדינג רפן את ההיפך: בעבודה מאומצת הוא מראה שאם לבמאי יש חשיבה מקורית, ויכולת ביצוע אבסולוטית, ניתן ליצור סרט מצויין גם כשהבימוי מאוד נוכח. "דרייב" הוא סרט משובח למדי – אם אתם יודעים למה אתם נכנסים.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “דרייב: סרט פעולה פיוטי

  1. אולי היה עדיף להשאיר את "דרייב" ברמה של תמונות סטילס, הן נראות מעולה בשטף הביקורת עליו.
    אתה צודק שיש בו הרבה טעינת מתח שזו למעשה בניית אווירה, אבל זה לא הלך לשום מקום. האלימות היתה מגוחכת מהדם המוגזם והאדום מדי ועד ארון ברוקס שלרגע לא שכנע אותי בתור מאפיונר. אם אתה אומר שהוא חזק ברשימת המועמדים לאוסקר על התפקיד זה נשמע לי כבר קצת כמו ניסיון לחקות את כריסטופר וולץ לא משנה שהפעם מדובר בסרט עם מעט דיאלוגים. הגיחוך בלט במיוחד בקטע עם המזלג. זה שאמור להיות מתח לא פוסל את האפשרות לשלב הומור, אבל לא כל מה שמגוחך הוא גם מצחיק או שנון.
    אחרי שהחלטתי לא לכתוב על הסרט באריכות אני אחזור כאן על תגובה שהשארתי כבר במקום אחר. יצאתי ממנו מאוד מאוכזב. הפסקול הוא הדבר הכי מושקע ובולט בסרט, גם עריכת סאונד מאוד מוקפדת, גם בחירה מתאימה של שירים וגם סקור יפה עם הרבה נוכחות. אולי זו הבעיה של הסרט, שבמקום להיות סרט קטן ויעיל אין בו רגע אחד של שקט. הרגשתי כל הזמן כאילו כל הזמן מנסים לכוון אותי להרגיש משהו לפי המוזיקה. הייתי בסרט עם חבר שמאוד אהב את החזרה לאייטיז מהז'קט הכסוף ועד צלילי הרטרו, אבל הוא כנראה שכח את גל האלקטרו שהיה לפני פחות מעשור שנשמע בדיוק ככה. אני הרגשתי שזה קצת כמו לחמם גל נוסטלגיה במיקרו. מעבר להצפת האזניים היה אפשר להיות טיפה יותר מקוריים, ככה שלא הפתיע אותי שהשיר שמאופיין כשיר מרכזי בסרט שמתחבר ישירות לסקור המקורי מופיע בסרט נוסף שאותם עורכים מוזיקליים הרכיבו. מדובר בשיר Nightcall של Kavinsky שמתנגן גם בפסקול של The Lincoln Lawyer. גם ככה מזכיר יותר מדי את "דאפט פאנק", חבל כי יש עוד הרבה הרכבים שהיו בטח מתים להכניס שיר לפסקול של סרט אופנתי, שזה בדיוק הרושם שקבלתי מ"דרייב" סרט מסוגנן ללא עניין.

  2. מעולה לראות את ההשקפה הזו על קולונוע… זה מטורף לחלוטין הבלוג שלך..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s