לא רואים עלייך. מרגישים.

אונס זה פצע לכל החיים. זה לא רק המעשה הנורא כשלעצמו. זה משפיע לכל אורך החיים במגוון צורות. זה משרה חרדה ומצר צעדים מפחד שזה יקרה שוב. זה גורם לתקלות שונות ולא צפויות במערכות יחסים רומנטיות. זה גורם לחרדה עצומה לגורל הבנות שיהיו לקורבן בעתיד. זו רעידת אדמה עם אפקט שלא נעלם גם שנים ארוכות לאחר מכן.

אבל האנס? אולי הוא לא נתפס בכלל. אולי הוא כן. אולי הוא יושב בכלא כמה שנים. אולי עונשו נקצב, והוא משוחרר. אולי הוא חי עכשיו חיים רגילים למדי. לא מודע בכלל לנזק שגרם.

על חוסר הצדק הזה, והרגשת חוסר האונים של הנשים האלו – על זה מדבר "לא רואים עלייך" – סרטה המרגש של מיכל אביעד. ראיתי אותו לראשונה בהקרנות האקדמיה לפני כמה חודשים, וכתבתי עליו כאן. לאחרונה ראיתי אותו בשנית, ולמרות שכפי שכתבתי לאחר הצפייה הראשונה, זהו לא סרט נטול בעיות, הן מתגמדות מול עוצמתו העיקרית של הסרט – סיפורן של הנשים האלו.

יבגניה דודינה (שחקנית אדירה) ב"לא רואים עלייך"

הסרט הזה חי קודם כל בזכות שתי השחקניות הראשיות שלו. רונית אלקבץ ויבגניה דודינה פשוט נפלאות כאן – נשים רגילות לחלוטין שנפגשות במקרה, והמפגש ממוטט את שתיהן בהדרגתיות. הטראומה מהעבר – שתיהן נאנסו ע"י אותו אנס – אותה טראומה שהן חשבו שכבר הדחיקו והשלימו איתה – שבה ומטלטלת את עולמן, ומוכיחה להן שבעצם היא כל הזמן נוכחת בהחלטות היומיומיות שלהן. העבודה הנפלאה של שתי השחקניות – שמצליחות לעשות עבודה אמינה, ועם זאת לגלם את הכאב העצום הנסתר בד"כ מעיני כל – מחזיק את הסרט לכל אורכו, ומכסה על כמה החלטות שגויות של מיכל אביעד. העיקרית שבהן היא הפיכתה של אחת הדמויות לפעילה פוליטית. יש כאן עירוב מין בשאינו מינו. בנוסף  – לקראת סוף הסרט נוצר חלל ריק כאשר נוצרת ההרגשה שלאחר פגישה-פרידה-פגישה מחודשת, הבנות פתאום תוהות (כמו הבמאית, כנראה) – מה עושים עם זה עכשיו? והתשובה היא : סרט. לקראת סוף "לא רואים עלייך", כשמערכת היחסים בין שתי הגיבורות נפתרת, "הסרט" בעצם כבר לא חשוב, ולכן גם הסוף של "לא רואים עלייך" קטוע, ואף תמוה למדי (למרות שהוא מותיר אותי בסימן שאלה – האם שם באמת גר האנס האותנטי, שהרי זהו סרט עלילתי שמשתמש בחומרים דוקומנטריים). ישנה סצינה, לקראת הסוף, שם מתארות שתי הנשים מה הן היו עושות לאנס, אם רק יכלו. כל הזעם שלהן יוצא שם. שם "לא רואים עלייך" היה צריך להסתיים לדעתי. מעבר לכך, הוא קצת מאבד גובה בקטעים מסוימים (אבל מתרומם מיד בחזרה).

החשיפה של מנגנון ההחלטה לעשיית "לא רואים עלייך" מראה לי שאביעד קצת לא ידעה מה עושים עם כל הכאב העצום הזה, אז היא ניתבה אותו למקום היחיד שהיא יודעת, מבלי ממש לדעת למה. ומצד שני, כשהיא כבר עושה את זה, היא מביאה לשולחן את כל נסיונה רב השנים בעשייה דוקומנטרית, ומשלבת אותו בצורה מרתקת אל תוך הסרט העלילתי: בסרט משולבות עדויות אותנטיות של קורבנות אונס, וגזירי עיתון מקוריים המספרים על אנס סדרתי שאכן פעל בתל אביב בשנות ה-70 משולבים בעלילה. הטכניקה המרתקת הזו, בשילוב עם עבודת משחק אדירה (של שתי השחקניות הראשיות, אבל גם של קאסט תומך טוב – בעיקר גיל פרנק וסיון לוי, עליה דילגתי כשסקרתי את ג'ו ובל, אבל כאן היא מרגשת מאוד) – כל אלו יוצרות מספר רב של סצינות מרגשות וכואבות (ואפילו מצחיקות כמו הסצינה במטבח) הבונות סרט מרגש שכדאי לראות, למרות החסרונות שבו.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s