מאניבול: כסף קטן

הוי, האכזבה. זה היה אמור להיות סרט כיפי. זה היה אמור להיות סרט חכם. זה היה אמור להיות סרט סוחף. זה היה אמור להיות. זה לא. זה מדהים כמה "מאניבול" הוא סרט חסר דופק. חסר קצב. חסר דרייב. זה מדהים עד כמה סרט ספורט סטנדרטי עם כמה תובנות על העולם הקפיטליסטי הוא כל כך לא מעניין. וזה בעיקר מפתיע לרעה כשבפרוייקט הזה מעורבים כמה שמות מבטיחים ביותר, שלא ממש קיימו.

לפני 5 שנים במאי לא מוכר בשם בנט מילר הרשים מאוד את עולם הקולנוע עם "קפוטה". פיליפ סימור הופמן לקח אוסקר מוצדק על משחקו בסרט, ובנט מילר הרשים מאוד בשליטה אבסולוטית בקצב המדוד של הבימוי, דבר שמאוד קשה להשיג, במיוחד אם מדובר בסרט בכורה (כפי ש"קפוטה" היה עבור מילר). 5 שנים עברו מאז הסרט ההוא. והנה הגיע "מאניבול". על התסריט חתומים שניים מהבכירים שבכותבים ההוליוודיים: סטיבן זאליאן ("רשימת שינדלר", "כנופיות ניו-יורק", ובקרוב, גרסת דיויד פינצ'ר ל"נערה עם קעקוע דרקון") ואהרון סורקין (סדרת הטלויזיה "הבית הלבן", וזוכה האוסקר על סרטו הקודם של פינצ'ר, "הרשת החברתית"). בתפקיד הראשי מככב בראד פיט. גם פיליפ סימור הופמן חוזר כאן להופעה קטנה. אבל הסרט פשוט לא סוחב.

הרי זה לא באמת צריך להיות כל כך קשה. מדובר בסרט נוסחתי למדי: מאמן חדש מגיע לקבוצה לא מצליחה , מנער אותה, ומביא אותה לנצחונות. אבל מילר פשוט לא מתייחס לנוסחה. זה לא מעניין אותו. הוא מתרכז בערך המוסף: בלקח של להסתכל מעבר לכסף.של לדעת לאסוף את הנתונים האפקטיביים והחשובים באמת, ומתוכם לדעת להתנהל בחוכמה כלכלית במציאות בה כולם עשירים ממך – ובכל זאת לנצח אותם. אבל במקום לסחוף ולהיסחף עם הספורט, ומתוך זה לצאת למסר, הוא הולך למסר על חשבון הסיפור. וכך דמותו של בראד פיט מתהלכת רוב הסרט ביהירות מופגנת. והדיאלוגים החכמים של אהרון סורקין, שכל במאי אחר היה פשוט מעיף אותם בקצב של מכונת ירייה (תנסו להיזכר, למשל, בסצינת הפתיחה של "הרשת החברתית"), מבויימים ב"מאניבול" בעייפות חסרת עניין. הסרט, אמנם, מצליח להימנע מדידקטיות יתר, אבל הוא גם מצליח לא ממש לעניין.

חוץ מיוצא דופן אחד.

ג'ונה היל. "מאניבול".

אני בד"כ נמנע מקומדיות ג'אד אפאטו. קומדיות הגברים האינפנטיליים. ולכן הופתעתי כפליים לראות ב"מאניבול" בתפקיד משנה את ג'ונה היל, שהתפרסם באותן קומדיות. והוא פשוט מצויין. יכול להיות שיש בי משהו שפשוט מאוד התחבר לדמות שלו בסרט: כשהייתי ילד, בד"כ הייתי יושב בספסל האחרון בכיתה. מדי פעם הייתי זורק לאויר אסוציאציות פרטיות בנושא השיעור. אסוציאציות שבד"כ הצחיקו רק אותי. וזה המשיך גם לחיי הבוגרים בצבא, וגם לאחר מכן. רק בשנים האחרונות, כשהפכתי למשתתף פעיל בבלוגוספירה הקולנועית בישראל, ולאחרונה עם הבלוג הזה, אני פתאום מקבל פידבקיםמאנשים שאוהבים לקרוא את מה שאני כותב, מאנשים שממש מתייחסים למה שאני כותב. רק בשנים האחרונות אני מרגיש שאני חלק ממשהו משמעותי. וזוהי הדמות של ג'ונה היל בסרט: בהתחלה הוא בורג קטן במכונה כלכלית גדולה. בראד פיט מבחין בפוטנציאל שלו, בידע שלו – והופך אותו ליד ימינו. וג'ונה היל נפתח לאט ובהדרגתיות מתחיל להאמין בעצמו. התהליך שאני עובר בשנים האחרונות הוא התהליך שג'ונה היל עובר ב"מאניבול" – הכרה בערך עצמך, ונחישות בעשייה בעניין. אם יש לי איזשהו חיבור רגשי ל"מאניבול" הוא מגיע דווקא בדלת האחורית. זה לא העניין המרכזי בסרט, אבל אותי זה תפס.

אבל בסיכום כללי – זה סרט בלי דרייב פנימי. והוא גם קצת ארוך מדי, ולקראת הסוף גם חוזר על עצמו. אכזבה.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s