כשתקראי בשמך: בשבחי הצניעות

פעם, בשנות ה-90, מאוד אהבתי את ז'אנג יימו. כל סרטיו היו דרמות רגישות, עדינות, ואפקטיביות מאוד. סרטים כמו "ז'ודו", "הפנסים האדומים", ובעיקר "הדרך הביתה" היו אודיסאות רגש (נשיות בעיקרן) מדמיעות עיניים. אפילו סרט אידיוטי למדי כמו "קיו-ז'ו" (מסעה של אישה אחר התנצלות מראש הכפר, שבעט בבעלה בביצים) – אפילו סרט כזה היה מעורר השראה ומרגש. ואז, מספרת האגדה, נעלבה מדינת סין הגדולה. סין נמצאת בסכסוך פוליטי ארוך שנים עם טאיוואן, ודווקא טאיוואן הקטנה הוציאה תחת ידיה סרט מצליח שזכה גם באוסקרים – "נמר דרקון".היתה זו מכה קשה לכבוד הסיני. מיד קראה אל חצרה מדינת סין הגדולה את גדול בימאי סין המודרנית, ז'אנג יימו, וביקשה ממנו להתעלות על הישגי האויבת השנואה.הם לא חסכו בכסף, וז'אנג יימו ביים את האקסטראוואגנזה הצבעונית "גיבור". ואכן, גם "גיבור" זכה להצלחה גדולה. ראו הסינים כי טוב, ומימנו ליימו סרט נוסף – "בית הפגיונות המעופפים". ואחרי הצלחת השני בא השלישי – "קללת פרח הזהב". אבל בתוך ההוד והדר הגדול והמפואר, כבר נשכח מלב שז'אנג יימו היה פעם משורר האנושיות, ואמן הניואנסים הקטנים. אולי גם השתן עלה לראשו של יימו עצמו, והוא לקח על עצמו לביים את טקס פתיחת האולימפיאדה הקודמת.

אבל עכשיו הוא חוזר. וראה זה פלא. העולם עכשיו, כעשור לאחר סרטו היפה ביותר לטעמי, "הדרך הביתה" – העולם עכשיו אחר לגמרי. זהו עולם אינטרנטי. עולם שרץ בקצב מטורף, ולא עוצר לרגע. עולם שלא מסונכרן יותר לקצב האיטי והצנוע של פעם. כך סרטו החדש של ז'אנג יימו, "כשתקראי בשמך", שהוא נסיון לשחזר את הצלחות העבר – הסרט הזה נתקל בבוז ביקורתי רבתי. בסוף השבוע האחרון עלו כמה וכמה סרטים מסקרנים (דפדפו אחורה בבלוג. כתבתי עליהם). את הצפייה בסרטו של יימו דחיתי. ובסוף הלכתי, עם רוח פסימית מאוד שנושאת אותי.

בחור, בחורה, ועצים קומוניסטיים. "כשתקראי בשמך". מרגש.

וראו זה פלא – מדובר בסרט מרגש ונפלא למדי, סוחף ו להמשיך לקרוא