כשתקראי בשמך: בשבחי הצניעות

פעם, בשנות ה-90, מאוד אהבתי את ז'אנג יימו. כל סרטיו היו דרמות רגישות, עדינות, ואפקטיביות מאוד. סרטים כמו "ז'ודו", "הפנסים האדומים", ובעיקר "הדרך הביתה" היו אודיסאות רגש (נשיות בעיקרן) מדמיעות עיניים. אפילו סרט אידיוטי למדי כמו "קיו-ז'ו" (מסעה של אישה אחר התנצלות מראש הכפר, שבעט בבעלה בביצים) – אפילו סרט כזה היה מעורר השראה ומרגש. ואז, מספרת האגדה, נעלבה מדינת סין הגדולה. סין נמצאת בסכסוך פוליטי ארוך שנים עם טאיוואן, ודווקא טאיוואן הקטנה הוציאה תחת ידיה סרט מצליח שזכה גם באוסקרים – "נמר דרקון".היתה זו מכה קשה לכבוד הסיני. מיד קראה אל חצרה מדינת סין הגדולה את גדול בימאי סין המודרנית, ז'אנג יימו, וביקשה ממנו להתעלות על הישגי האויבת השנואה.הם לא חסכו בכסף, וז'אנג יימו ביים את האקסטראוואגנזה הצבעונית "גיבור". ואכן, גם "גיבור" זכה להצלחה גדולה. ראו הסינים כי טוב, ומימנו ליימו סרט נוסף – "בית הפגיונות המעופפים". ואחרי הצלחת השני בא השלישי – "קללת פרח הזהב". אבל בתוך ההוד והדר הגדול והמפואר, כבר נשכח מלב שז'אנג יימו היה פעם משורר האנושיות, ואמן הניואנסים הקטנים. אולי גם השתן עלה לראשו של יימו עצמו, והוא לקח על עצמו לביים את טקס פתיחת האולימפיאדה הקודמת.

אבל עכשיו הוא חוזר. וראה זה פלא. העולם עכשיו, כעשור לאחר סרטו היפה ביותר לטעמי, "הדרך הביתה" – העולם עכשיו אחר לגמרי. זהו עולם אינטרנטי. עולם שרץ בקצב מטורף, ולא עוצר לרגע. עולם שלא מסונכרן יותר לקצב האיטי והצנוע של פעם. כך סרטו החדש של ז'אנג יימו, "כשתקראי בשמך", שהוא נסיון לשחזר את הצלחות העבר – הסרט הזה נתקל בבוז ביקורתי רבתי. בסוף השבוע האחרון עלו כמה וכמה סרטים מסקרנים (דפדפו אחורה בבלוג. כתבתי עליהם). את הצפייה בסרטו של יימו דחיתי. ובסוף הלכתי, עם רוח פסימית מאוד שנושאת אותי.

בחור, בחורה, ועצים קומוניסטיים. "כשתקראי בשמך". מרגש.

וראו זה פלא – מדובר בסרט מרגש ונפלא למדי, סוחף ומדמיע עין שכזה שכבר כמה חודשים טובים לא ראיתי כמוהו. והדבר נגרם קודם כל בגלל הצניעות שלו. גם בסרטיו המוקדמים, וגם בסרטיו האדירים בגודלם, ז'אנג יימו נודע בצבעים העזים שצובעים את הסרטים שלו. "כשתקראי בשמך"מצולם ברובו בצבעים דהויים. יש בו מעט מאוד מוסיקה, וגם המעט שיש בקושי מורגש (אבל היא יפהפיה ומוסיפה הרבה לאפקט הרגשי). והדרך השקטה, המדודה, והסבלנית שבה יימו מוליך את סיפור האהבה הזה נכנסה אל ליבי באיטיות, עד שלקראת הסוף כבר הייתי צריך לנגב את עיניי מהדמעות כדי שאוכל להמשיך ולראות את הסרט עצמו.

הסיפור הוא על אהבה ארוכת שנים בין בחורה צעירה וענייה לבחור קצת יותר בוגר, משכיל, ומבוסס. האהבה היא כמובן סודית ואסורה, אבל היא גם טהורה כמו שרק אהבת נעורים יכולה להיות. שני השחקנים הראשיים הם מהסימפטיים ביותר שתמצאו על המסכים היום, והם לוקחים את הזמן בכדי לקחת את הצופים ביד, ולהעביר אותנו דרך כל שלבי ההתאהבות והמשברים.ז'אנג יימו חילק את הסיפור לפרקים-פרקים, כאשר מסך שחור מפריד בין פרק לפרק. מדי פעם גם נמסר מידע חשוב שמקשר ומוביל לפרק הבא. הטריק הנראטיבי הזה מוסיף לסרט נופך קלאסי, ספרותי, ואפילו פיוטי. בדרך מטפטף יימו (לא במעודנות יתר, יש לומר) רמזים על כך שהחיים בסין הקומוניסטית אולי קשים, אבל הם טהורים וצודקים. אבל זה לא כל כך פגע לי בחווית הצפייה, בגלל האהבה האנושית הרבה שיש בסיפור. יש אפילו קריצה של יימו למערב בדמות גניבה מאחד הסרטים האמריקאים הגדולים של שנות ה-80 – ET (סצינת האופניים).

קצת עצוב שהעולם הדיגיטלי של היום (שבמידה מסוימת ז'אנג יימו עצמו, באמצעות סרטי אומניות המלחמה המפוארים שלו, עזר לעצב) – אין לו סבלנות היום לסרטים קטנים, צנועים, ורגישים. מי שמחשיב עצמו רגיש וסבלני חייב לעצמו את החוויה היפה הזו – סרטים כמו "כשתקראי בשמך" נדיר למצוא היום, וחבל.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

6 מחשבות על “כשתקראי בשמך: בשבחי הצניעות

  1. האמת, התכוונתי לראות את הסרט. יימו של לפני "גיבור", היה במאי אהוב עלי מאוד, אבל אחרי הטראומה שנגרמה לי בסרט ההוא אני לא מתקרב לסרטים של הבמאי. הסרט ההוא היה כל כך פשיסטי, כל מתועב, אף פעם לא הבנתי איך המערב קיבל אותו בכזה חום. איך פסטיבל ירושלים בחר בסרט שזועק טוטאליטריות לסרט הפתיחה שלו. גם את "ניצחון הרצון" היו מקרינים שם? כששמעתי שיימו חזר לעשות סרטים הומניים ומרגשים החלטתי לנסות להתאמץ ולשכוח לבמאי את המסרים הפאשיסטים טוטאליטריים של "גיבור". עכשיו כששמעתי לראשונה שיימו ממשיך עם ההטפה הקומוניסטית כבר ממש לא בא לי על הסרט הזה.
    המסרים בסרט הם רק קומוניסטיים או שהם גם פאשיסטוטאליטריים? האם הרגשת שהמסרים ההומנים- אנושיים בסרט הם אמיתיים או מזוייפים? נשמע לי מוזר לראות סרט הומני מבמאי שעשה את "גיבור".

  2. "נמר דרקון" זה אחד הסרטים הכי יפים שאי פעם נוצרו! הוא יפה ויזואלית בלי להגזים, יש לו עלילה מעניינת והרפתקנית שגרמה לי לרצות לקרוא את הספרים (למרות שלצערי לא תורגמו לאף שפה!) ואפילו יש בהם מוסר-השכל.

    גיבור ובית הפגיונות המעופפים לא משתווים לנמר דרקון. מוגזמים בויזואליות (בעוד נמר דרקון מדהים אך עדין!), והעלילה שלהם קלושה וטראגית באופן סתמי.

    נמר דרקון בהחלט:):):)

  3. אחד מהסרטים המרגשים והנוגעים ביותר שראיתי מזה הרבה זמן.
    תודה על בסקירה

  4. אני מסכימה איתך לגמרי- אחד הסרטים המרגשים והיפים! נהנתי מכל רגע.
    אולי במקרה אתה יודע איפה אפשר למצוא את המנגינה המלווה את הסרט- לא את השיר (אותו כבר מצאתי)?..
    תודה 🙂

  5. זהו, התעייפת, נמאס לך לכתוב?
    =================
    איתן לבלה בלה: בזמן האחרון לא היה לי כל כך מה לכתוב. וחוץ מזה, שמרתי קצת תחמושת לדצמבר. יהיה חודש חם אצלי בבלוג. סטיק אראונד. ממחר.

  6. תודה רבה לך על סקירתך המעניינת.
    הסרט "כשתקראי בשמך" הנו אחת היצירות היפות שזכיתי להתוודע אליהן, ואם העולם הקולנועי דוחה אותו בבוז, אזי שאינני מקנא בעולם התוכן הדיגיטלי-ויזואלי כדבריך של אלו הבזים לו, וודאי שאיני מעוניין בהצעות לסרטים גסי הרגש שהם מעדיפים תחתיו. לטעמי זהו סרט אדיר מימדים ונבון מכל כך הרבה בחינות שהוזכרו בתמצות יפה בסקירתך, ודי מפחיד אותי שסרטים כגון אלו לא מוערכים. אני שואל את עצמי לאן פני התרבות הקולנועית מועדות? שאלה שתיטיב ממני לדון בה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s