קולנוע ישראלי 2012: שלום בית

אחרי כמה פוסטים שנגעו בצד הנשי של העשיה הקולנועית בארץ, אני חוזר לגעת בסרטים המסקרנים של 2012 שבוימו ע"י גברים. היום אני רוצה להתעסק בצד הפוליטי של העשייה.

עד לפני כעשור, הייתה דיכוטומיה כמעט מוחלטת בעשייה הקולנועית בישראל: סרטים דוקומנטריים נגעו כמעט רק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. סרטים עלילתיים כמעט ולא נגעו בנושא בכלל. עם הזמן נעשו יותר ויותר סרטים דוקומנטריים על נושאים אחרים, וגם הקולנוע העלילתי הפסיק להירתע מלהתעסק בנושא. סרטים כמו "עץ לימון" ו"הכלה הסורית" של ערן ריקליס, "לבנון" של שמוליק מעוז, וגם במידה מסוימת "הבועה" של איתן פוקס התמזגו עם סרטים כמו "נודל" ו"סיפור גדול" ויצרו עולם קולנועי ישראלי עשיר (מבחינת הנושאים שבהם הוא מתעסק).

מנקודת המבט שלי, ענר פרמינגר הוא איש חסר מזל. הוא איש אקדמיה ידוע ומוכר. הוא מרצה על קולנוע, והוא כתב ספרים בנושא. אבל כבמאי יש לו רזומה קטן מדי, והוא לא פונק ע"י קהל או מבקרים. את סרטו הראשון, מלפני עשרים שנה ("גולם במעגל") אני זוכר כחוויה מרגשת, אם כי קצת פגומה טכנית.  סרטו השני, מלפני עשר שנים היה "הגרעין הקשה". אני הייתי אחד מברי המזל הבודדים שראה את הסרט הזה על מסך גדול. זה היה סרט עם ערכי הפקה מרשימים מאוד, אם כי אני מעריך שהתסריט שהסתבך קצת בתוך עצמו הרתיע רבים. ועכשיו חוזר פרמינגר עם  "שלום בית", סרטו השלישי, ולפי התקציר שלו, מדובר בפרויקט שמסקרן אותי דווקא בגלל קוצר היריעה שלו.

חגית דסברג ב"שלום בית"

להמשיך לקרוא