קולנוע ישראלי 2012: בלדה לאביב הבוכה

ומהפוליטי לחברתי. לפני כעשור הגיע לאקרנים סרט בשם "כיכר החלומות" מאת במאי בשם בני תורתי (השם המקורי של הסרט היה "כיכר המיואשים". מישהו בחברת ההפצה החליט ששם הסרט מייאש,ושינה אותו לשם עם תקווה. לא עזר הרבה). "כיכר החלומות" היה בעיניי סרט פגום קולנועית, אבל היתה בו רוח אותנטית ואמיתית שבכל זאת עברה. הכי מוזר היה לראות שמכל השחקנים המפורסמים שלקחו חלק בהפקה ההיא (ניר לוי, יונה אליאן, מוחמד בכרי) – האנשים שנתנו את ההופעה הכי מוצלחת והכי שובת לב בסרט היו דווקא הנון-אקטורס – השחקנים הלא מקצועיים ששולבו בסרט, והביאו למסך בצורה הכי כנה את הווי השכונה. וכמובן היה את הרגע שבו יוסף שילוח עליו השלום נכנס לתוך בית הקולנוע עם אופנוע וצועק בקול גדול: "יש סנגם!". כלומר – למרות פגמים לא מעטים בעריכה ובבימוי, משהו בכל זאת עבד שם. ההווי, התרבות של האנשים האלו, הסרטים שעליהם גדלו, השפה שלהם – דברים שהם כל כך שונים ממה שאני גדלתי עליו, ואנחנו גרים במרחק כל כך קטן אחד מהשני – כל אלו עברו את המסך.

לא חשבתי שיעבור כל כך הרבה זמן מאז "כיכר החלומות" ועד הסרט הבא של בני תורתי. אבל השנה זה סוף סוף יבוא. בני תורתי עורג אל בסיס קאנוני של יצירה מזרחית. ב"כיכר החלומות" זה היה קולנוע הודי בכלל, והסרט "סנגם" בפרט. בסרטו החדש זוהי המוזיקה המזרחית. אבל לא להיטי האינסטנט שממלאים את הרדיו. אלא הקלאסיקה המזרחית, זו שדור ההורים הביא מהתפוצה העיראקית והמצרית והפרסית. ב"כיכר החלומות" היה מרוץ אחרי "סנגם". בסרט החדש יהיה מרוץ אחרי יצירה מוזיקלית ספיציפית בשם "בלדה לאביב הבוכה" (שבניגוד ל"סנגם" הידוע והמוכר, היצירה הפעם הולחנה במיוחד לסרט ע"י המוזיקאי מרק אליהו).

בלדה לאביב הבוכה

גם הסיפור נדמה כאילו ש להמשיך לקרוא