סיכום שנת 2011

זה קצת לא נעים להגיד: היו לי מעט מאוד רגעי נחת השנה בקולנוע. המפיצים פוחדים להביא הרבה סרטים, ואנחנו נתקעים עם לא מעט סחורה שנראית כמו "השקט שבאהבה" – לא סרטים רעים, סתם בינוניים ומתנחמדים כאלו. ואני, שמחשיב את עצמי אדם מרובע למדי, מוצא שהסרטים שהכי אהבתי השנה היו דווקא הקיצוניים והבוטים. ומצד שני, הסרט הכי רע שראיתי השנה היה גם הוא בוטה ומגעיל (ולמזלנו הרב, הוא לא הופץ) – כך שאני מעריך שמעבר לעיסוק בנושאים לא שגרתיים אני צריך לזהות גם כשרון בימויי ומשחקי כלשהו. בסרטים שאהבתי אני זיהיתי את זה.

אני לא היחיד שאומר את זה: חסרים בארץ בתי קולנוע בוטיקיים. קטנים כאלו, עירוניים כאלו, שיהוו בית לסרטים המאתגרים יותר. הרי סרטי איכות הולכים לאיבוד בבתי החרושת של הסינמה-סיטי (ואגב: אני תושב רמת השרון, ואין לי רכב. אני כמעט ולא מבקר בסינמה-סיטי, גם בגלל שהגישה לתחבורה ציבורית קשה). חסרה בארץ רשת בתי קולנוע עירוניים, קלים לגישה, קטנים ושקטים, שיכולים להקרין סרטים ישראלים, קוראניים, ואירופיים מבלי שהם ילכו לאיבוד בשאון הגדול של הבלוק-באסטרים.

ומכיוון שלא מעט סרטים מסקרנים נגנזים פה, ולא מגיעים אל הצופה הממוצע, אני הולך לסינמטקים ולפסטיבלי הקולנוע. מצאתי שם כמה יצירות מאתגרות ומרגשות.

הקולנוע הישראלי נמצא במשבר, לפחות בכל מה שקשור להפצה. רק סרט ישראלי אחד השנה זכה להצלחה קופתית – "הערת שוליים". כל השאר דשדשו.וזה לא שלא היו סרטים טובים. יש איזשהו מחסום תרבותי בלתי עביר. כבר חשבתי שדילגנו מעליו."אחותי היפה" או "מבול" , סרטים מאוד ידידותיים למשתמש, היו צריך להביא באקלים נורמלי כמויות צופים כפולות מאלו שבסופו של דבר באו לראות אותם. גם"וביום השלישי" ו"לא רואים עלייך" המאתגרים יותר, שהם מראש לא קלים לעיכול, היו צריכים לזכות בהכרה רחבה יותר (ומצד שני, אני לא מזיל דמעה על "השוטר". סרט מעצבן. ויכול להיות שבהקשר הזה, של הקשר בין הקהל לקולנוע הישראלי, נעשה כאן נזק).

רשימת הסרטים שלהלן הן רשימות מצומצמות, מכיוון שלא באמת הרגשתי צורך לחגוג את השנה האחרונה, אבל הן קיימות כי בכל זאת היו (מעט) יצירות שאהבתי מאוד. הן כמובן מבוססות טעם אישי, כך שהן לא מחייבות אף אחד, מלבד אותי. התייחסתי ברשימות לסרטים שהופצו רשמית בארץ ב-2011. במקרים שחרגתי מכך, אני מציין את זה (וצריך לומר גם שאני עורך את הרשימה לפני שצפיתי בשלושה סרטים מסקרנים שאמורים לעלות בסוף השבוע הקרוב: "צריך לדבר על קווין", "נערה עם קעקוע דרקון", והסרט הדוקומנטרי על ג'ורג' הריסון. יכול להיות שאם הייתי רואה אותם הרשימות היו משתנות קמעה)

כל הלינקים מובילים לפוסטים שכתבתי במהלך השנה על הסרטים הרלוונטיים

הסרטים הכי טובים לטעמי של 2011 הם:

1. מלנכוליה

1. מלנכוליה.

2. דרייב

2.דרייב

3. ברבור שחור

3.ברבור שחור

מתוך שאר הסרטים "הנחמדים", הסרטים שהכי אהבתי הם:

1. חצות בפריס

2. הפרקליטה

3. בעולם טוב יותר

מבין הסרטים הישראלים שהופצו ב-2011, הסרטים שהכי אהבתי הם:

1. וביום השלישי

2. אחותי היפה

3. מבול

* בעצם, הסרט הישראלי שהכי אהבתי השנה הוא "2 בלילה". הוא אמור להיות מופץ בקרוב. אני עוד אשוב ואזכיר אותו. חמוד, מרגש וכיפי.

החמצת השנה:

"החיים הכפולים של וולטר" – אז מה אם מל גיבסון הוא אנטישמי ואלים? ג'ודי פוסטר ביימה סרט עדין ויפהפה עם תסריט חכם, אבל אף אחד לא רצה לראות את הפרסונה-נון-גרטה בתפקיד הראשי, והסרט צלל בקופות, וחבל.

הפתעת השנה א

"השכונה Vs חייזרים" – זה לא הסגנון שלי בד"כ. סרטי פלישת חייזרים הם לא החומר שאני אוהב להתעסק איתו. אבל הסרט הזה בידר אותי לגמרי (וכמובן שהוא נקבר במרתפי הסינמה-סיטי. אני מאמין שבבית קולנוע עירוני וקטן הוא היה מוצא יותר קהל)

הפתעת השנה ב

"מה עוד אני רוצה" – סקס מוכר, זה ידוע. את הסרט הזה הלכתי לראות הרבה אחרי שהוא הופץ, ולא היו לי ציפיות. הפוסטר שלו היה סוג-של פרובוקטיבי, וציפיתי למרתון סקס מתמשך בלי הרבה ערך מוסף. מה שקיבלתי הוא סרט עם לא מעט סקס, אמנם, אבל גם עם שחקנית אחת מצוינת, ועם סיפור התאהבות מרגש. לא סרט ללא חסרונות, אבל אני זוכר אותו מאוד לטובה.

הסרט החריג של השנה:

א: "עץ החיים" – לא ממש יודע איך לאכול את היצירה הזו. מצד אחד מרשים מאוד, פילוסופי, מעורר מחשבה. מצד שני מעצבן, ארוך, מנופח מדי, וכאילו מסתבך בתוך עצמו.

ב. "לאור היום" (השודד) – סרט שנקבר במרתפי קולנוע דיזנגוף, ולא ממש מצא את מקומו. סרט על שודד שרץ קדימה בפנים חתומות. כל הסרט הוא רץ עד שבסוף נגמר לו האוויר. לכאורה אין בו הרבה. אבל משהו בתשוקה הבלתי מוסברת שלו להיות כל הזמן בתנועה נגע לליבי.

תופעת השנה:

את מקומם של בתי הקולנוע הקטנים והעירוניים שאינם עוד ממלאים בינתיים, בלית ברירה, הסינמטקים. יש קהל גם לקולנוע ארט-האוס, וגם, סורפרייז-סורפרייז, לקולנוע דוקומנטרי. וכך, במהלך השנה, חלק מהסרטים המצליחים ביותר בישראל היו דווקא הדוקומנטריים, ובייחוד – הדוקומנטריים הישראליים. בחלק הראשון של השנה האנשים השתגעו על "האמנות בזבל". ואז הם התחילו לבוא ולראות את "הצלמניה", "הדולפין", ולאחרונה את "הדירה". יש קהל גם לסרטים האלו. צריך למצוא להם מסגרת, ולא רק בסינמטקים.

  הסרטים הכי טובים שראיתי השנה, והמפיצים פחדו לגעת בהם:

"בלדה טריסטה" – מאסה עצומת מימדים על אופיו האלים והסדיסטי (לדעת הבמאי) של העם הספרדי. סרט סוחף בצורה יוצאת דופן.

"מרתה מרסי מיי מרלן" – סרט קודר ומרתק על ההשפעות הפסיכולוגיות ארוכות הטווח של שהייה בכת תחת השגחתו והדרכתו של מנהיג מעוות.

"חזרות על יופי" – זה כבר ממש לא ברור. יש בארץ קהל עצום של דוברי רוסית. במסגרת הפסטיבלון של הסרטים הרוסיים שאורגן במהלך השנה בסינמטקים ראיתי את הקומדיה הזו. מדובר באחד הסרטים המצחיקים שראיתי בשנים האחרונות. דיוק קומי של בימוי ומשחק בשילוב טירוף תסריטאי יצרו סרט מאוד מצחיק שהיה יכול להיות להיט ענק, אני חושב.

הסרט הכי רע שראיתי השנה

"שן כלב". איזה מזל שהסרט הזה לא הופץ (אבל הוא משודר מדי פעם בכבלים. ראו הוזהרתם). סרט בזוי שמתענג על הצגת סטיות שונות (גילוי עריות, הריגת חתולים, ועוד שמחות שכאלו) במסווה של מסה על חינוך. אחת המועמדויות התמוהות ביותר אי-פעם לאוסקר. פוי.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s