נערה עם קעקוע דרקון: טוב יותר, אבל לא טוב מספיק

שורה תחתונה: הגרסה האמריקאית הנוכחית של דיויד פינצ'ר הרבה יותר טובה מכל אחד מסרטי הטרילוגיה השבדית המקורית – אבל גם היא לא מספיק ממוקדת. הכל הרבה יותר זורם ומעניין בגרסה הנוכחית – ועדיין, זה סרט מתח לא מותח (ולא בגלל שכבר ידעתי מה הולך להיות)

האמת – הופתעתי. "נערה עם קעקוע דרקון" מספק לבמאי כמו פינצ'ר לא מעט הזדמנויות לשוב אל הקולנוע הברוטלי של "מועדון קרב" (ולהזכירכם, השם המקורי בשבדית של הספר/הסרט הוא "גברים ששונאים נשים") – אבל "נערה עם קעקוע דרקון" הוא כמעט סרט חלבי מהבחינה הזו. נכון, סצינת האונס הקשה עדיין נמצאת בו, אבל פינצ'ר עושה בה בחירה מעניינת – הוא גם מראה אותה, אבל הוא גם הולך אל מאחורי הדלת כדי שלא נראה הכל. איכשהו ההתנהגות של ליזבת סאלאנדר והמניעים שלה הרבה יותר נהירים בסרט הזה (גם בעזרת נוכחותה של רוני מארה ההרבה יותר קומונקיטיבית מנומי ראפאס). והכי מפתיע – דיויד פינצ'ר הוא במאי עם רגעי עדינות מפתיעים. הוא משתמש בהם בקמצנות אמנם, אבל בכל זאת – בסרטו הקודם, "הרשת החברתית", הרגע הכי יפה לטעמי היתה סצינת הסיום. בתוך כל הסרט המשוכלל ורב הפרטים ההוא, היתה זו סצנה פשוטה, צנועה, ומרגשת. בסרטו החדש הצליח פינצ'ר לרגש אותי פעמיים. וכל פעם באה בסופו של סיפור. אולי פינצ'ר הופך לאמן הסופים.

העניין עם הסרט הזה שהוא מספר בעצם להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת